|
|
עמוד:7
הקדמה בנגקוק . אמצע יולי . 1994 אחת עשרה ורבע בלילה . בקושי שבוע בעיר המלאכים והנה מתחילות להתגשם נבואות השחור של אלה במטה בירושלים שחייכו אליי בסלחנות כשהתעניינתי בנוגע למצופה לי במקום שירותי החדש . טרם מלאו לי עשרים ושבע שנים , ולא מזמן סיימתי את קורס הצוערים במגמת מנהל של משרד החוץ . עתה , מצאתי את עצמי קונסול וקצין מנהלה בנציגות שחשיבותה ומורכבותה הלוגיסטית והקונסולרית למדינת ישראל יתבררו לי במלוא עוצמתן במהלך שלוש השנים הבאות . צעיר מדי וחסר ניסיון , לא היה לי מושג למה השאיפה לשרת את העם והמדינה מעבר לים הכניסה אותי . עתה , מרגיש אבוד בעיר זרה , אני מחפש זה שעה ומחצה את דרכי בכבישיה החשוכים של המטרופולין הענקית הזאת – עושה דרכי לבית חולים שאת שמו אינני מסוגל אפילו לבטא . אני נוהג בהונדה ישנה . ההגה בצד ימין . ההילוכים בצד שמאל . מאז שדרכו רגליי לראשונה על אדמת סיאם , צברתי לכל היותר שעה ורבע של ניסיון בנהיגה בכיוונים הפוכים לאלה הנהוגים בישראל . זה ניכר בנהיגה שלי כי אני עולה בדרך על איי תנועה ומגלח שיחים על ימין ועל שמאל . אני מביט מסביבי בחוסר אונים מוחלט , מקלל את מזלי על היעדר תקופת חסד ובו בזמן מברך אותו על שעת הלילה המאוחרת – שעה שהרחובות בחלק הזה של העיר דלילים מתנועה . אני עוצר בצד הדרך ומדליק את התאורה הפנימית , פורש שוב , בפעם המי יודע כמה את המפה ומנסה להבין היכן אני נמצא . מערכת הניווט מבוססת הלוויין תופיע רק כעשור ומשהו מאוחר יותר ותהפוך בין רגע לידידתי הקרובה ביותר במקומות שירות אחרים , אך באותה עת אני מוציא את העיניים בניסיון להבין מפת כבישים לא מעודכנת שבאה עם המכונית הישנה שרכשתי מיגאל , קודמי בתפקיד .
|
|