מבוא

עמוד:14

פלסטיני בישראל ) והזהות הישראלית הלא פלסטינית ( ערבי , ישראלי , ערבי ישראלי , ערבי בישראל ) , שוות בתפוצתן ( 45 אחוזים ו 45 . 1 אחוזים בהתאמה ) . לכן , החלטנו לא להתערב בהחלטת הכותבים על המינוח , ואף לא להקפיד על מינוח אחיד באותו פרק . אנו מבקשים להדגיש כאן שהדבר נעשה מתוך כבוד להגדרה העצמית של הזהות , ואין בשימוש במונחים השונים כל כוונה פוליטית של העורכים . את השער הראשון , " חינוך , זהות ורב תרבותיות " , פותח הפרק של יוסי יונה , " המיעוט הפלסטיני בישראל : כאשר תכנית ליבה משותפת בחינוך פוגשת בנרטיבים לאומיים סותרים " . טענתו המרכזית של המחבר היא כי במרכז המאפיינים שמנחים את מערכת החינוך בישראל מאז ומתמיד עומדת תפיסת הנרטיב הלאומי הפלסטיני כמתחרה בנרטיב היהודי ציוני , והשקפת עולם זו יוצרת סתירה פנימית באופן שבו נוהגת מערכת החינוך בסוגיית הזהות והייחודיות התרבותית של המיעוט הערבי בישראל . מצד אחד , טוען הכותב , התפתחה במהלך השנים ההכרה בזכות ובצורך להביע את הייחודיות התרבותית של המיעוט הפלסטיני בישראל , אך מצד אחר , הכרה זו איננה כוללת את ההכרה בייחודו הלאומי . התוצאה , טוען יונה , היא שאזרחי ישראל הפלסטינים נדרשים ל " רב תרבותיות חד צדדית " , שעל פיה ילדיהם לומדים הרבה על המורשת הלאומית תרבותית של היהודים ומעט על זו שלהם עצמם , ובו בזמן הילדים היהודים אינם לומדים כלל על המורשת הלאומית תרבותית של האזרחים הערבים . בפרק מנתח יונה את העמדות השונות בנושא הוראת הנרטיבים הלאומיים על רקע תאוריות של רב תרבותיות . המסקנה המעשית העולה מניתוח זה היא הצורך בשילוב בין המודל הפוסט קולוניאלי של רב תרבותיות מרובת מרכזים ( המודל הפוליצנטרי ) , שמאפשר הקמת מנהל חינוך נפרד בדומה למנהל החינוך הדתי , לבין מודל משלב יותר , שתומך בחשיפה של כל קבוצה לנרטיב הלאומי והתרבותי של הקבוצה האחרת . סוגיית הנרטיבים הלאומיים הסותרים עולה גם בפרק השני בספר , שבו מפנה עירית קינן את הזרקור אל הפוליטיקה של הזיכרון הקולקטיבי בקבוצות שחוו טראומה משותפת בעברן . הפרק " זיכרון קולקטיבי , טראומות נבחרות ותקווה " מנתח את ההתנגדות בקרב הציבור היהודי בישראל להנצחת הזיכרון הקולקטיבי של הנכבה . בדומה לקבוצות אחרות שחוו טראומה בעברן , טוענת הכותבת , בוחנים

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא