|
|
עמוד:5
פתח דבר / לאה קוזמינסקי עד תחילת המאה ה - 21 התמקד השיח על אנשים עם ליקויים במוגבלויות ובקשיים , בחולי ובכאב , באבחנה המבדלת , בפסיכופתולוגיה ובדרכי הטיפול הדיפרנציאליות . מחקר רב עסק בשורשי המוגבלויות : למדנו על גנטיקה ועל ליקויי למידה , זיהינו מצבים סביבתיים המגבירים קשיים לימודיים , וגם צפינו בפרוגנוזה השלילית של מבוגרים עם ליקויי למידה לתפקוד מרבי בתחומי חיים שונים – לימודים , עבודה , חברה וזוגיות . הגישה התמקדה בזיהוי הליקוי ובניסיונות לתקן אותו , ולא בהישענות על הכוחות של הפרט ועל רשת התמיכה שהוא יוצר סביבו . אמנם בעלי שאר הרוח שבינינו עסקו נוסף על תיקון הליקויים בטיפוח יכולות , אך באופן כללי על סדר היום היו מקורות הליקוי וביטוייו . במאה הקודמת כמעט שלא פורסמו מחקרים שבחנו את התפקיד של רגשות חיוביים או של כוחות ותקוות בתהליכי אבחון של לומדים עם ליקויי למידה והטיפול בהם . העיסוק המדעי בחוויות חיוביות , בכוחות , בהצלחות , בתכונות אישיות חיוביות ובתהליכים המקדמים התפתחות וצמיחה של אנשים , של קבוצות ושל מסגרות לא הונח על סדר היום . בשנת 1965 החל הפסיכולוג מרטין סליגמן לבסס את המושג חוסר אונים נרכש ( . ( learned helplessness עוד בהיותו סטודנט באוניברסיטת פנסילבניה ביצע סליגמן את הניסויים הראשונים עם כלבים והוכיח שניתן ללמד אותם להיות חסרי אונים , כשמונעים מהם את האפשרות לשלוט באירועים של קבלת שוק חשמלי . בעקבות מחקריו הראשונים נכתבו עבודות מחקר רבות על תחושות של חוסר אונים , והוסק מהן כי זו חוויה המתרחשת במצבים שהפרט אינו שולט בהם על חייו . בשנת , 1998 עת סליגמן היה נשיא האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה ( , ( APA הוא נשא נאום מכונן ובו קרא לא להסתפק במחקר על ה " פתולוגיה " אלא להעמיק את הידע על מיטביות ועל תפקוד מרבי של אנשים גם במצבי קושי , בהנחה שהאדם הוא הרבה יותר מאשר סכום חוסר התפקוד של מערכת העצבים המרכזית שלו או של היעדר יכולות הקריאה שלו . מאז תחילת המאה מוכרים המונחים פסיכולוגיה חיובית ואופטימיות נלמדת , והראייה שלנו זכתה לתפנית מעודדת : האדם הוא הרבה
|
|