|
|
עמוד:8
כמעט 50 קילומטרים משדה הקרב עד לבתי החולים בוושינגטון כדי לקבל טיפול , דרך שלא הועילה למי שהיו זקוקים יותר מכול לטיפול , החיילים ששכבו בשדה הקרב . במלחמת העולם השנייה קבע הרופא הראשי של ממשלת ארצות - הברית תהליך פורמלי לקביעת סדר עדיפויות בטיפול כדי לצמצם מקרי מוות . המערכת קרויה מיון , ובאנגלית , triage מן המילה הצרפתית המשמשת לסיווג של סחורות כמו חיטה או פולי קפה לקטגוריות על פי איכותן . בהתחשב במורכבות הפציעות שבהן הם נתקלים , הגיוני לחשוב שחובשים משתמשים באלגוריתמים מסובכים לסיווג הפצועים , אולם לא כך הדבר . הם מסתמכים על קומץ חוקים פשוטים , כמו אלה שהשתמשו בהם מונטויה והסגל הרפואי של בית החולים הקרבי , 67 למיון מהיר של מטופלים לשלוש או לארבע קטגוריות ולקביעת סדר העדיפויות לטיפול . כשחובשים ממיינים את הפצועים בחזית הם מקדישים בדרך פחות מדקה לכל מטופל . קווים מנחים פשוטים , כגון השאלה אם המטופל מסוגל לציית להוראות , אם הדופק שלו מתחת ל - 120 או אם קצב הנשימה שלו בין 10 ל - 30 נשימות לדקה , מאפשרים לחובשים להעריך במהירות את מצבו . לאחר מכן ניתנת לפצועים תגית צבעונית , בקוד הממיין אותם בהתאם לחומרת הפגיעות שלהם . בעלי סימנים חיוניים יציבים מקבלים תג בצבע ירוק - אלה נמצאים בקוטב הראשון ; " פצועים מהלכים " שאפשר לעכב בבטחה את הטיפול בהם . בקוטב השני נמצאים מטופלים שקטנים הסיכויים שישרדו אפילו אחרי טיפול נמרץ ; הללו מסומנים בתג שחור ומקבלים טיפול להקלת הסבל . שאר המטופלים ראשונים בתור לטיפול : בעלי פציעות חמורות יותר מקבלים תג אדום לקדימות , והאחרים מקבלים תג צהוב שמשמעותו " דחוף " . מיון המטופלים בעזרת החוקים הפשוטים האלה מבטיח ניצול מרבי של המשאבים הרפואיים המוגבלים , שכן הם מנותבים למקום שבו הם יכולים להועיל יותר מכול - למטופלים שיש להם סיכוי לשרוד , אבל רק אם
|
|