|
|
עמוד:7
ארצות - הברית בעירק כ - 50 מנתחים לטיפול ב - 140 , 000 חיילים , אזרחים ועובדי קבלן צבאיים שנפצעו . בתחילת המאה ה - 21 כבר צנחו שיעורי המוות בקרב לרמות נמוכות במפתיע , וזאת למרות אתגרי הטיפול הרפואי בזמן מלחמה . רק אחד מכל עשרה חיילים אמריקנים שנפצעו באפגניסטן ובעירק מת מפצעיו , פחות ממחצית משיעור התמותה של חיילים שנפצעו בווייטנאם , והבדל תהומי בהשוואה ל - 42 אחוזים - שיעור התמותה של חיילים שנפצעו במלחמת העצמאות האמריקנית . שיעור ההישרדות המרשים הזה הוא השיא שהביאו אליו שיפורים מתמשכים בטיפול רפואי בקו החזית במהלך 200 השנים האחרונות . במירוץ החימוש העצוב בין שיפורים בתחום הרפואה לבין כלי נשק קטלניים יותר ויותר , הרופאים צוברים הישגים . שיפורים בתרופות , בשיטות ניתוח ובציוד אבחון הם המקורות הברורים מאליהם להתקדמות בשיעורי הישרדות . חשיבות נוספת , גם אם מוכרת פחות לרוב האנשים , יש לשיפורים באופן שבו צבאות מקצים משאבים מצומצמים במקרה של מספר נפגעים רב . הכשרתם של אנשי הצוות הרפואי מלמדת אותם לעשות כמיטב יכולתם כדי לעזור למטופל השוכב מולם , אבל חובשים בקו החזית , טייסי פינוי רפואי ורופאים צבאיים חייבים לקבל החלטות קשות בשאלה במי לטפל קודם כול . אחרי מתקפה או קרב חובשים ורופאי מיון מחויבים לקבל החלטות הרות גורל לגבי פציעות מורכבות , כשבידם מידע מוגבל , בלחץ זמן אדיר ולעתים קרובות תחת אש . במשך רוב ההיסטוריה הייתה ההקצאה של משאבים רפואיים אקראית . המשורר וולט ויטמן , שהיה אח במלחמת האזרחים האמריקנית , ציין שהפצועים קיבלו טיפול על פי סדר הגעתם , ולא משנה מה הייתה חומרת פציעותיהם . הפצועים ישבו בתור וחיכו בסבלנות עד שהגיע זמנם להתקבל אצל רופא או אצל אחות . אחרי קרב בול ראן הראשון , הפצועים שהיו מסוגלים לכך נאלצו ללכת
|
|