פתיחה

עמוד:13

ומתוך כך גם להקצנה של סוגיית המסורת עצמה . מתוך תודעת המשבר של המודרניזם נגזרה מתודה של שבירה - שבירת צורות , פריצת התבנית , קטיעה של דימויים ופירוקם , פרימה של משפטים וכריתתם , פסיקה של משקלים והזחתם . השבירה נעשתה לאופן הייצוג של מצבי המשבר בעולם . על כך יעידו פירוקי התחביר והאקסטזה של הלשון ( צעקות , מלמולים ומצבי אלם ) בשירה האקספרסיוניסטית , קריעת התמונות ושיטת ההדבקות ( טכניקת המונטז ' ) של אמני הדאדא , שפיעת הסמלים ( הרבדים הסימבוליים ) ופריצת התבניות אצל הסוראליזם , ומכיוון אחר - גם אפקט הניכור ( ההזרה ) והרפלקסייה ההרסנית של האמנות בתאטרון האפי . ממבט ראשון תנועת השיבה של המודרניזם נראית בחינת יסוד נוסף של " חדשנות " רדיקלית , הרסנית . הפנייה למקורות העבריים במרחב הספרותי של המודרניזם היתה כמובן חלקית ואקלקטית , ובדרך כלל נענתה לאינטרסים פואטיים מובהקים ונעשתה במתווה של משחקי זהות , ולעתים קרובות נקשרה גם בהקשרים אירוניים . אך על קריאה זו , המדגישה את הממד הפרגמנטרי ( המפרק , הפורם , הקוטע ) של המודרניזם ואת ההפרכות של מוסדות המסורת , אנו מוסיפים כעת קריאה הרואה בתוך תהליכי הפירוק - בעצם " שבירת הצורות " - גם משום התכתבות עם שאלת המסורת . המודרניזם שב להתכתב עם המסורת ולהאיר את מקורותיה באופן כזה , כשבירה וקטיעה , כפרימה והפרשה ומתוך הזרה . מתוך מתודת השבירה המודרניזם גם יוצר הקשרי קריאה ופרשנות שמתוכם המסורת שבה ונראית בעזות פנים ובמצבי קצה ומסתמנת כתאולוגיה של " צורות שבורות " . דווקא על דרך הפירוק והפיזור המסורת חוזרת להסתמן בכל כוחה . והרי מה המסורת מוסרת ? היא מוסרת את דבר הגלות והפזורה ואת עובדת החורבן והשבר . לפיכך המודרניזם יוצר לא רק פרספקטיבה שבורה על אודות המסורת , אלא גם הוא בעצמו מהווה משלב רדיקלי , " דמוני " בכתיבת המסורת . זהו המתווה ( " תוכנית הקריאה " ) שיש בספר זה : אנו לומדים את המשקעים התאולוגיים של הספרות היהודית החדשה ועוסקים במצבים המשיחיים של הלשון ושל הטקסט מתוך הקשרים חומריים ובזיקה לשיח הגוף . הקריאות הנאספות בספר זה לומדות את משקל הגוף ואת רטט האיברים , את רחש התאווה , את ההפרשה ואת חוש הריח ומסמנות את שפיעת החומר ואת גלגוליו בשמות , בלשון ובטקסט - בסיפור חדש המגולל את סתרי המסורת .

עם עובד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר