גנסין אחרי מאה שנים

עמוד:12

המאוחרת יותר ( של הסיפורת הגנסינית הבשלה ; משהו שקורא רגיש אינו יכול שלא לחוש בו , ועם זאת , הסברו והבנתו אינם ניתנים בקלות . המסה החותמת את המשלוש , " בדרך אל החורשה הקדושה ובחזרה " , והיא ארוכה משתי קודמותיה , נכתבה בנוסח ראשון בשנת . 1995 " התזה" המפתיעה שלה הועלתה לראשונה בכינוס מחקרי שהיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב , והיא נדפסה לראשונה , בכל היקפה , ב " חחים באפו של הנצח " . היא מציגה את מה שנראה לי כחידוש החשוב ביותר שחידשתי בהבנת סיפורי גנסין בתוך ההקשר הרוחני והאמנותי של עידן ראשית המאה העשרים בתרבות אירופה ) עידן היוגנדשטיל , הסימבוליזם וראשית המודרניזם ( ובתרבות " התחייה " העברית ) עידנם של ביאליק , ברדיצ ' בסקי וברנר ( . החלטתי לשוב ולכלול אותה בספר הזה הן מפני שניסוחה המקורי נראה לי פגום וטעון תיקון וריכוז , והן , ובעיקר , משום שהיא שייכת על פי עניינה בבירור ל " רובד המאוחר " בחקר גנסין שלי . היא המסד , בעצם , של הרובד הזה . בבואה בשערי הספר הזה ניתן לה ניסוח חדש , שהיה כרוך בשינויי הגדרה והדגש . תקוותי היא שכאן היא תעורר דיון ער יותר מזה שלו זכתה כשנכללה ב " חחים באפו של הנצח " , אולי משום שהופיעה בסופו של ספר מונוגרפי רחב יריעה ) יותר משש מאות עמודים ( , והקורא המיוגע לא יכול לייחד לה את תשומת הלב שביקשה ממנו . בצירופן נרתקות שלוש המסות לרצף אחד , אם כי עדיין נשמרת עצמאותה של כל אחת מהן כחיווי פרשני ביקורתי שלם העומד בפני עצמו . הקורא יוכל לקרוא את כל שלוש המסות כספר אחד , שמציע הבנה עקרונית קבועה ורצופה של סיפורת גנסין , אך מאיר אותה מכיוונים שונים . הוא יוכל גם לקרוא כל מסה לעצמה ולעניינה המיוחד . כמי שתפיסת הצורה שלו מתבססת על המודל המוזיקלי , אני רואה בספר כמין קונצ ' רטו או סונטה בשלושה פרקים : פרק אקספוזיציה שמריץ את שני נושאיו ) תודעת האבסורד והכמיהה לגאולה ( בטמפו מהיר ; פרק אנדנטה שמתעכב על פרטי פרטים שבטקסט הגנסיני ; ופרק סיום מתרחב והולך שכתוב במתכונת של וריאציות על נושא מסובך ומפתיע . בסיומם של דברי פתיחה אלה אני מבקש להודות להוצאות הספרים וכתבי העת שקנו לעצמם זכות על פרסום נוסחים ראשונים של המסות — הוצאות " הקיבוץ המאוחד " ו " מוסד ביאליק " וכן מוסף הספרות של " הארץ" בעריכתו של בני ציפר — על הרשות לשוב ולהדפיס אותן , אמנם בנוסחאות שונות ומורחבות . כמו כן , אני מודה לעורכי הכנסים האוניברסיטאיים בארץ ובחו " ל ) ובייחוד לפרופ ' מיכאל גלוזמן מאוניברסיטת תל אביב ( , שסיפקו את

מוסד ביאליק


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר