|
|
עמוד:
- פעילות מודיעינית מרתקת וחיונית וחבורת אנשים נפלאים מסביב , חיילים ומפקדים . גם התאים לי מאוד להיות הרחק הרחק , במקום שבו מערכת יחסים היררכית כמעט איננה מורגשת . כל כך נלהב הייתי מהעשייה המודיעינית שם עד שנטלתי על עצמי , ביוזמתי , לעסוק במהלך הלילות גם בניתוח תרגילים של הצבא המצרי ולדווחם . הדבר נפסק לאחר שהגיע מכתב נזיפה ממחלקת מחקר באמ " ן ( שאז הייתה מושג מופשט לחלוטין עבורי ) , בנוסח : " תאמרו לקב " ר שלכם שלא יתערב בעבודת המחקר " ... אך תמיד הילכה גם עננה מטרידה ברקע : בעוד המפקדים בשטח התבלטו במסירותם , באחריותם ורגישותם כלפי החיילים , מטה היחידה , במפקדה המרוחקת במרכז הארץ – ואני יכול לומר זאת אף ביתר בהירות והבנה ממרחק הזמן - לא הדביק בתרבותו הארגונית את התפרשותה הרחבה של היחידה לאחר המלחמה . לא כל שכן התפרשותה במדבר סיני – אכן היינו אז " דור מדבר " . דווקא את היחס הקשוב , הסובלני והרגיש , בבחינת מודל ראוי , חשתי במהלך ביקוריו בבסיס של האלוף אהרון יריב , ראש אמ " ן , ששוחח בנועם ובגובה העיניים . הבטתי אז בתמיהה על " הטקס " הקבוע שבו חבורה מהמפקדה הייתה מזדרזת להגיע לביקור בבסיס בכל פעם שנודע דבר ביקורו הקרוב של האלוף יריב . בהקשר זה אני מתקשה לשכוח את היום שבו התייצבתי באפסנאות היחידה בשעת אחר צהריים וביקשתי לחתום על מעיל דובון , שהגיע זה מקרוב ואנשים במפקדת היחידה התהדרו בו . התשובה שקבלתי באפסנאות הייתה בנוסח " תבוא מחר , אנחנו סגורים " . הסברתי כי מחר השכם בבוקר אני שב לבסיס לעוד כחודש וכי שם בהר קר מאוד . הסבריי לא הועילו . מהבסיס כתבתי מכתב מנומס , אך בהיר , מלא במילים על ערכים וחובת המפקדה כלפי החיילים בשטח . בחופשתי הראשונה זומנתי לבירור במפקדת היחידה בעקבות תלונה כי מכתבי פגע בכבודו של מאן דהו . אינני זוכר אם יצאתי עם מעיל דובון , אבל אני זוכר כי התלונה נגדי הוסרה ; גם זה היה משהו , עבורי , באותם הימים . לקינוח אוסיף כי לקראת סוף שירות החובה שלי נקראתי ללשכת מפקד היחידה . קצין בכיר אמר לי שבני מחזורי לקורס הקצינים המשרתים במפקדה – שהקפידו להתהלך במדי א ' מבהיקים מבד דקרון שממש אז "הוכנסו לשירות " – קיבלו לאחרונה את דרגות הסגן בטקס מרשים . הוא הושיט לי דרגות סגן שנשארו מהטקס , ונפרדנו . הלכתי לחדרון קטן בלשכה , צמוד למטבח או לשירותים . שם , מול המראה התלויה מעל הכיור , ענדתי לעצמי את הדרגות בטקס מרשים עוד יותר . פרק השירות בבסיס בבל הגיע לסיומו , לא לפני העברת הדגל לידיו האמונות מאוד של מחליפי , נעם שפירא . רגע של נחת – סוג של פיצוי - היה לי ממש ביום הפרדה , ודווקא במפקדה , במפגש עם אהרן לברן ( אז סא " ל ולימים תא " ל ) שזה מקרוב הגיע ליחידה . חשתי מיד במבטו של אהרן כי הוא מביא רוח חדשה ומרעננת של פיקוד . אהרון הישיר מבט אל תוך עיניי ובחיוך אוהד אמר משהו בנוסח : " גיורא , לא הזדמן לי לפגוש אותך עד כה מכיוון שזה עתה הגעתי ליחידה , אך אני נרגש מהמחשבה שקצין צעיר כמוך נשא על כתפיו משימה כל כך כבדה של מתן התרעה לעם ישראל " . שקי החול העניקו אשליית מה של ביטחון התחלתי לימודיי באוניברסיטה העברית , אך מהר מאוד לא היה ברור לי אם אני סטודנט או אולי רק חלמתי חלום . החלה מלחמת ההתשה ( מרס – 1969 אוגוסט , ( 1970 שעיקר כובדה היה לאורך החזית המצרית . כאן ראוי שייאמר לזכותה של היחידה , כי היא לא הייתה זקוקה ככל הנראה לקריאת ההשכמה המכאיבה מאוד של מלחמת ההתשה כדי להתעורר מתחושת האופוריה הכללית שלאחר מלחמת ששת הימים . עדיין זכורים לי מסרים שבן פורת הקפיד להעביר לאנשי הב " ר בדבר האחריות והערנות הנדרשות מהם כל העת כמתריעים בשער , הצופים מעל חומה . מבחינתו , אני סבור , אולי בשונה מרבים מהצברים הצעירים , המדינה לא נתפסה כדבר ימים ראשונים בבסיס בבל - לאחר סופה
|
|