|
|
עמוד:
עד שנחשפה עסקת הנשק הצ ' כית - מצרית ב - , 1955 הניח אמ " ן כי לא צפויה מלחמה ביוזמה ערבית . אמ " ן זיהה את מגמות ההתעצמות של הצבאות הערביים ; ועבודות מחקר שנערכו במחלקת התכנון באג " ם זיהו פוטנציאל לשינוי יחסי הכוחות הצבאיים בין מדינות ערב ובין ישראל . בה בעת ההנחה הייתה כי בצירוף הנסיבות האסטרטגי , אין פניהן של מדינות ערב למלחמה בשנים הקרובות . הנחת העבודה עד 1955 הייתה אפוא שמדינות ערב לא יצאו למלחמה יזומה בעשור הקרוב . זאת אף שלא נשללה האפשרות כי מלחמה נגד מדינה ערבית אחת עשויה להתפרץ כתוצאה מהידרדרות בגבול , ובמקרה שישראל תתמהמה בהשגת הכרעה צבאית - יצטרפו לעימות מדינות נוספות . הערכת המודיעין השנתית ל - 1953- 1954 קבעה כי " ( ב ) כוחו של המודיעין של צה "ל להתריע מבעוד מועד על בוא התקפה במקרה יזום , וכן בכל מקרה של החרפת התלקחות עד כדי סיבוב שני . אין להניח כי יעלה בידי מדינות ערב להסתיר את התכונה הכללית לקראת ' מקרה הכל "' . ברובד האופרטיבי , התכנונים המבצעיים הניחו כי מדינות ערב הן שיפתחו במלחמה . זה העמיד את המערכת הצבאית בפני שלוש אפשרויות , שתיים מהן בלתי ישימות בעליל : הראשונה , החזקת הכוח הסדיר בכוננות מיידית כל העת . השנייה , החזקה קבועה של כוחות מילואים , בנוסף על הסדיר . השלישית , גיוס מהיר של מילואים כדי לבלום מתקפה ערבית . ברי כי מהבחינות הפוליטית , הביטחונית , האידאולוגית , הכלכלית והמבצעית , האפשרות השלישית נבחרה . על פניו , כדי לאפשרה , נחוצה הייתה התרעה מודיעינית מוקדמת , שתקצר את משך הגיוס . אלא שההכרה במוגבלות היכולת המודיעינית לתת התרעה בזמן , חרף חשיבותה לתכנון המבצעי , הביאה לכך שבתכנית המבצעית העיקרית של צה " ל הוצגו שלושה תרחישים , ששניים מהם מניחים יכולת מוגבלת של התרעה אופרטיבית : כפיר : ישראל מופתעת וצה " ל נאלץ לבלום מתקפה בטרם הספיק להשלים היערכותו למגננה . אריה : ישראל פותחת במתקפת מנע לפני פתיחת מתקפה ערבית . שחל : ניתנה לישראל התרעה מבעוד מועד וצה "ל נערך להגנה כמתוכנן . אם נבחן תרחישים אלה בהתאם להתרעות שהגדרנו , ואם נקבל את ההנחה השגורה דאז , כי התרעה אסטרטגית תינתן במועד - נראה כי תכנית כפיר דנה במקרה שבו לא התקבלה התרעה אופרטיבית ; תכנית אריה אינה מחייבת התרעה אופרטיבית , אלא אסטרטגית בלבד , שכן היוזמה ממילא תהיה בידי ישראל ; ורק תכנית שחל מסתמכת על התרעה אופרטיבית - וגם זאת בהנחה שצה " ל לא יוכל להחזיק כוח מגננתי לאורך זמן , גם בהינתן התרעה אסטרטגית . ניתן אולי לטעון , כי מטבעו נערך הצבא להתמודדות עם התרחיש הגרוע ביותר , אך אנו סבורים כי ההנחה שלא תתקבל התרעה מודיעינית אופרטיבית , או למצער , שזו אינה רלוונטית , משקפת את הכרת המתכנן הצבאי במגבלות יכולת ההתרעה האופרטיבית שיכול היה אמ "ן להעמיד . מה שהסדיר למתכנן הצבאי את המתח האופרטיבי שבו היה שרוי היה רעיון המתקפה היזומה , ולא רעיון ההתרעה האופרטיבית . יש להניח כי משה דיין היה שותף להנחת אמ "ן לפיה תינתן התרעה אסטרטגית על שינוי במאזן הכוחות מול צבאות ערב ועל שינוי בנכונותן לצאת לסיבוב השני . אולם , דיין לא נסמך על רעיון ההתרעה האופרטיבית אלא בחר בתפישת המלחמה היזומה . תפישה זו , לשיטתו , תוכל לגשר על הפער שבין האיום הצבאי המתהווה ובין היכולות המוגבלות של עיקר הכוח הצבאי - עוצבות המילואים . שאלה מרכזית הצפה בהקשר זה היא מדוע המתכנן הצבאי היה כה ספקן לגבי היתכנות קבלת התרעה אופרטיבית ; וזאת בשעה שהפגין ביטחון ביכולתו לזהות תפנית אסטרטגית ? התשובה טמונה להערכתנו בחוסר בהירות תפישתית בכל האמור לאבחנה בין סביבות ההתרעה ומתוך הכרה במגבלות היכולות האיסופיות . הסיבות למצב תפישתי זה : היעדר חיץ גאוגרפי . הצבאות הערביים , שחנו בגבולות , פגעו במידה ניכרת ביכולת לתת התרעה אופרטיבית , שהרי בתנאים אלה המעבר מהערכות שגרה להערכות חירום ומשם להתקפה עתיד להיות קצר ביותר . ההתרעה האופרטיבית נתפשה כעניין ארעי למדי , הן לאור המחסור במקורות איסופיים טובים והן משום שהפעלת חלק מהמקורות האיסופיים שיכלו לאפשר התרעה אופרטיביים הצריכה בעצמה קבלת התרעה ( דוגמת הפעלת מטוסי צילום , שלא ביצעו גיחות צילום " עמוקות " לעתים קרובות ) . לכן , אף שבתכנית העבודה של אמ " ן הוגש כי " פיתוח אמצעי התראה והערכה , במגמה לעמוד למפרע על עוצמתו וכוונותיו של אויב ובמגמה לשלול מאתו את העדיפות בגורמי ההפתעה והביטחון " , הרי שהסוגיה לא קיבלה ביטוי בעבודת יחידות האיסוף . ההתרעה לאחר מבצע קדש : מעמדה של ההתרעה האופרטיבית מתחזק לאחר מבצע קדש , כשצה " ל פינה את סיני , התרחשה תמורה בעיסוק בהתרעה . השינויים המרכזיים היו : הסדרי נסיגת הכוחות הישראליים מסיני הפכו את חצי האי לשטח מפורז שמתקיימת בו נוכחות כוחות או " ם . השטח נתפש במובן מסוים כחלק ממרחב ההתרעה שיש לצה " ל בזירה המצרית ואפשר מתן התרעה אופרטיבית - טקטית . בשיח האופרטיבי הישראלי תפישת מתקפה מקדימה זו הלכה וקנתה לה אחיזה . זו שינתה מהותית את תפקיד ההתרעה מבחינה אופרטיבית והקטינה את הצורך בה . בראיית אמ " ן , הקמת האיחודים הערביים הפכה את אפשרות פרוץ מלחמה נוספת לבלתי סבירה . סיבות אלו היו יכולות לפגום בעיסוק בהתרעה אופרטיבית , אך אליהן הצטרפו כמה נסיבות חדשות שדווקא חיזקו את העיסוק בה : החלפתו של הרמטכ " ל משה דיין בחיים לסקוב סימלה גם שינוי בתפישת העולם של הרמטכ " ל בכל האמור להתרעה . זאת משום שלסקוב הגדיר את ההתרעה כ " קו ההגנה הראשון של צה " ל " , ודחף את אמ " ן להרחיב מאוד את עיסוקו בפיתוח אמצעי איסוף משוכללים שישפרו את יכולת מתן ההתרעה . יכולות איסוף חדשות באמ " ן , בעיקר יכולות האזנה מתקדמות ( בדגש על תקשורת מטוסי אויב בתחום של תדר גבוה מאוד ) , חיזקו משמעותית את יכולת אמ " ן לעקוב אמ " ן גרס כי רעיון סילוק ישראל מהמפה המזרח תיכונית לא נעלם לאחר מבצע קדש ; וכי רעיון השמדת ישראל הוא גורם רב - עוצמה המאחד במידה רבה את העולם הערבי המפוצל . אלא שהערכת המודיעין גרסה גם כי מדובר בתפישה שאינה דחופה , וכי ממילא , חרף תהליכי ההתעצמות הערביים , יחסי הכוחות הצבאיים עדיין עומדים לטובת צה "ל
|
|