|
|
עמוד:12
את הזיקה בין המבדה הספרותי למציאות החברתית . מן המוסכמות היא שבניגוד לסופר , שיכול לתאר את " הדברים כפי שעשויים היו לקרות " , ההיסטוריון מחויב לתאר את " הדברים כפי שקרו " . אלא שהיעלמותו המתמדת של העבר מן התודעה האנושית אינה מאפשרת לייצגו אלא מתוך שימוש ב " דמיון בונה " , המסייע להפוך עובדות היסטוריות נפרדות לסיפור בעל קשר סיבתי . למותר לציין כי כאשר ההיסטוריון ניגש למושא המחקר שלו הוא מצויד בשאלות מחקר ובספרות המחקרית הקיימת - כלים שרק מעצימים את השבר האפיסטומולוגי המשבש את יכולתו להבין את "הדברים כפי שקרו " . ואמנם , בעיני תיאורטיקנים פוסטמודרניים כדוגמת היידן וייט , מאורעות היסטוריים אינם מצטרפים מעצמם לכדי סיפור , אלא ההיסטוריון הוא זה שאורג אותם לסיפור קוהרנטי באמצעות טכניקת העללה . מכאן שהסיפור ההיסטורי תלוי בפרספקטיבה של ההיסטוריון , המארגן את האירועים על פי מבני העללה ארכיטיפיים ( דרמה , קומדיה , אפוס ) ובתוך כך מנפה כל רכיב שאינו עולה בקנה אחד עם סיפורו . לסיפור ההיסטורי שנוצר כך יש התחלה , אמצע וסוף , והיסוד העלילתי שבו מזין מטבעו את הפרשנות הטלאולוגית של ההיסטוריה , דהיינו את ראייתו של התהליך ההיסטורי כבעל תכלית מיסודו . הפרשנות הטלאולוגית המתלכדת מסביב לאירועים דרמטיים , מסביב לאותם " סופים " ששותל ההיסטוריון ברצף האירועים , אמנם עשויה להפיק סיפורים היסטוריים גדולים , אך היא עלולה לעתים להתעלם מגורמים היסטוריים חשובים המנופים במהלך ההעללה של חומר הגלם ההיסטורי . אחרי ככלות הכול , גם הסיפור ההיסטורי האובייקטיבי ביותר אינו יכול להכיל את העבר בשלמותו . ההצעה לבחון בפרספקטיבה סינכרונית את המגמות הספרותיות והחברתיות ברוסיה בשנות השישים של המאה התשע עשרה אינה מתיימרת להציע פתרון כולל לאתגר ההעללה הזה ולבעיית הניפוי של החומר . 1 קולינגווד , האידיאה . . 2 וייט , הטקסט ההיסטורי .
|
|