|
|
עמוד:9
א | פואמה באבן משנת , 1946 כאשר השתתף בדיון הראשון על הקמת יד ושם ( רשות הזיכרון לשואה ולגבורה ) ועד שלושה חודשים לפני מותו בשנת , 1987 היה אבא קובנר שקוע ללא הרף בתכנון מוזיאונים . במשך ארבעים שנה , במקביל לחיבור מבני הענק של שירתו , הגה בניינים רבי מידות ומונומנטליים , שהתממשו כך או אחרת במוזיאון יד מרדכי , מורשת — בית עדות ע " ש מרדכי אנילביץ ' ובית התפוצות . וכן גם בהגיית רעיונות מקדימי זמן , מציתי דמיון ומעוררי תמיהה , שלא התממשו כלל , כמו התוכנית להציב במול בוושינגטון ששת אלפים פסלים בגודל אדם שייצגו את כל היהודים שחיו לפני השואה , או בניית מגדל גבוה בניו – יורק ובראשו לוחות הברית , הדיבר " לא תרצח " זוהר בראשו , וקרן לייזר מקשרת אותו עם הלפיד של פסל החירות . את תוכניתו לבית התפוצות הסביר קובנר במילים הבאות : הרעיון בנוי על – פי העקרונות , שהנחו אותי בספרי השירה : שבעה שערים המתפתחים כמו פואימה , שאין בה עלילה , אך יש בה חוט סיפורי , הנמשך מן היחיד אל המשפחה , אל הקהילה , אל האמונה , אל היצירה , אל המאבק הקיומי והגעגועים ( שיבת ציון ) . את הזכרון ההיסטורי ביקשתי לעצב מתוך אספקטים שונים , ולאו דווקא על פי העיקרון הכרונולוגי . [ ... ] בעניין הכרונולוגיה כיוונתי את דעתי אל היבט מאוד יהודי , אל מושג הזמן היהודי , שעבר – הווה – ועתיד מעורבבים בו . בבית – המדרש לא היו הספרים ערוכים לפי מוקדם – ומאוחר , ונדמה היה שר ' עקיבא והגאון מוילנה הם בני דור אחד . המתח ההיסטורי היה שקוע במחשבה היהודית . הרצף הוא בעל אינטנסיביות ממנו , ובו — ואת זה ביקשתי להראות על ידי סילוק המסגרת הכרונולוגית הברורה
|
|