|
|
עמוד:13
מערכתית של ממש . כמו כן שופרה תשתית התקשורת הקווית בין ירושלים לדמשק , שעברה דרך עמאן וא סלט שבעבר הירדן . מערכת גליפולי והתרחבותן של המערכות במסופוטמיה ובקווקז ב 1915 / 6 הביאו את הקץ על תכנית המתקפה העות ' מאנית הגדולה על תעלת סואץ והיזמה עברה לידי הבריטים . לקראת אמצע 1916 הם התחילו בתנועה מזרחה בחצי האי סיני כצעד ראשון למימושה של תפיסת הגנה חדשה . תפיסה זו נולדה כאשר הסתיימה מערכת גליפולי והתעורר החשש שהעות ' מאנים , בלחץ גרמני , יחזרו לתקוף את התעלה . הכוחות הלוחמים אוגדו תחת מפקדת ' חיל המשלוח המצרי ' , בפיקודו של לוטננט גנרל ארצ ' יבאלד מארי ( Murray ) ובאפריל 1916 התחילו בהתקדמותם מזרחה . לאחר שהכשילו ניסיון עות ' מאני לשבש את התקדמותם בהתקפת נגד מקדימה הם המשיכו להתקדם , ותוך דחיקה מתמדת של יריביהם הגיעו בדצמבר לאל עריש , יעדם המקורי . אולם מאחר שהעות 'מאנים המשיכו בנסיגתם ומאחר ש ' עם האוכל בא התיאבון ' המשיך חיל המשלוח המצרי בתנועתו ובתחילת ינואר 1917 הוא התייצב על קו הגבול הבין לאומי . משימתו המוגדרת נשארה כשהייתה - הגנה קדמית על תעלת סואץ ומצרים בלבד . פלישה של ממש לארץ ישראל , בוודאי כיבוש ירושלים , לא עמדו עדיין על סדר יומו של הצבא הבריטי . דווקא העוה ' מאנים הם שהתחילו לחשוב באותה התקופה על האפשרות של איום צבאי על ירושלים . המחשבה כי מעצמות ההסכמה ישתמשו בעצמתן הימית וינקטו מהלכים אמפיביים בנצלן את החופים הארוכים של אגן הים התיכון המזרחי קיננה דרך קבע בלב המפקדים העות 'מאנים והגרמנים מיום תחילת המלחמה . הערכת המודיעין שלהם ראתה דרך פעולה אפשרית של האויב : נחיתה מסיבית במרחב יפו - אשקלון , שתאגף את קווי ההגנה היבשתיים בדרום , והתקדמות מזרחה לעבר ירושלים כדי לנתק את הכוחות העות ' מאניים בנגב ובגבול סיני מעורפם . הע ' ותמאנים החלו אפוא להתייחס לעיר כאילו היא עתידה להיות מעורבת בלחימה ולכן ראו צורך להיערך במיוחד להגנתה עוד בטרם עלתה מחשבה כזו אצל הבריטים . ב 21 בנובמבר , 1916 בעוד חיל המשלוח המצרי נמצא עדיין ממערב לאל עריש , אישר ג 'מאל פאשא , מפקד הארמיה הרביעית , את התכנית להגנת ירושלים . היא הייתה אמורה לספק מענה להתקפה בריטית , בשלב הראשון לזו שתבוא ממערב , לאחר הנחיתה ביפו , ובשלב השני גם להתקפה מכיוון חברון שבדרום והיה והפלישה הבריטית תונחת בכל זאת דרך היבשה . שיטת ההגנה שנבחרה הייתה היערכות קדמית בשלושה קווי הגנה , שבין השניים האחוריים ( המזרחיים ) השתרעה רצועת ההגנה העיקרית . קו ההגנה הקדמי ביותר נקבע במרחק כעשרים עד שלושים קילומטרים בקו אווירי מהעיר ונמשך מהכפר בית עיור א תחתא בצפון אל גבעות לטרון במרכז ומסילת הרכבת יפו - ירושלים ליד הרטוב ובית שמש של היום בררום . התכנית לשלב הבא הייתה להאריך את הקו דרומה לעבר חברון ואולי אף עד לים המלח . הקו השני היה קו השהיה . הוא תחם את רצועת ההגנה העיקרית ממערב ותוכנן על בסיס שורת מתחמים עצמאיים ששלטו על צירי הגישה העיקריים לעיר מצפון , ממערב ומדרום , אך התקשו בסיוע וחיפוי הדדים . הללו היו מצפון לדרום א רם , נבי צמואל , בית סוריק , הקסטל , גבעות עין כרם , בתיר ואל ח ' דר שממערב לבית לחם . רצועת ההגנה הסתיימה 13 ההיסטוריה הרשמית הטורקית ( לעיל , הערה , ( 12 א , עמ ' . 412
|
|