|
|
עמוד:8
איטליה התברכה לא רק בהיסטוריונים ובכלכלנים אלא בסופרים ומשוררים בעלי שיעור קומה - פייטרו מטאסטסיו , ג'וזפה בארטי , סקיפיונה מאפאי , קרלו גולדוני , סאבריו בטינלי ומלכיורה צ'זארוטי . קשה להבין את הרוח הפטריוטית שפקדה את ההיסטוריונים ואת הרפורמטורים מבלי להזכיר את ' המרופה' של מאפאי או הטרגדיות של ויטוריו אלפיירי . נתקשה אף להבין את ' ההיסטוריה' של אלסנדרו וארי ללא היצירות הקולוסליות של מורטורי ושל קארלי . באותה המידה אין להבין כהלכה את כתביהם של מורטורי ושל ג'אנונה בלעדי ה'ביבליוגרפיה' של ג'ירולאמו טיראבוסקי . זהו אפוא חיבור על ההיסטוריה התרבותית של מדינות איטליה במאה . ה-18 להיסטוריה של התרבות יש פנים רבות , ואחד המרתקים שבהם הוא המחקר ההיסטוריוגרפי . יש להודות על האמת , כי גם אלה שהוכרו כהיסטוריונים או כאנטיקוטריאנים , או שהכריזו על עצמם ככאלה , לא היו ממש היסטוריונים על פי ההגדרות והדפוסים המקובלים עלינו כיום . האם ג'אנונה וויקו היו כלל היסטוריונים ? המלומדים של המאה ה-18 גם לא הכירו בגבולות החוצצים בין השדות השונים של ההשכלה . כך היה גם בתקופת ההומניזם הרנסנסי , אשר לא התיר הפרדה בין המעמדות האינטלקטואליים ובין המעמדות השולטים . ההיסטוריונים לא עסקו רק בכתיבת ההיסטוריה . הופעתם יחד עם ' ה'letterati האחרים במשרות ציבוריות כאדמיניסטרטורים וכיועצים הקלו על האפליקציה של מתודות ושל מגמות לקירוב ' המדעים' - לרבות ההיסטוריה - לבעיות הפרקטיות היומיומיות של מסחר וחקלאות , בעיות אשר העסיקו רבות את הנסיכים ואת ראשי הממשלים . ואכן , גם מי שלא כתב היסטוריה ממש לא היה יכול להרשות לעצמו שלא לכלול בכתביו מתולדות העתים ולהפגין בכך חכמה וידע . המחזאים והמשוררים כתבו על דמויות כאגממנון , פריקלס , ישו או קרל הגדול תוך הכללת תיאורים היסטוריים , לא תמיד אותנטיים לגמרי . ההיסטוריה הפכה על-ידם למכשיר מוכר ורב-תכליתי . לא תמיד היה כך . השינוי חל עם המהפכה האנטיקרתזית שהכריזו ויקו ודומיו בתיאוריות האנטי-היסטוריות של רנה דקארט ותומכיו . רבות התלבטתי לגבי גבולותיה של המאה . ה-18 " הגבולות הפוליטיים" המקובלים משלום אוטרכט בשנת 1713 ועד פרוץ המהפכה הצרפתית בשנת , 1789 לא התאימו לגמרי . גם החיתוך הגס כמאה - 1700-1799 - לא תאם את המחקר . לא נותר לי אלא להרחיב את המסגרת לתקופה . 1690-1806 בשנת 1690 נוסדה אקדמית ה'ארקדיה' ברומא , ואילו בשנת 1806 נפטרו סאבריו בטינלי ומלכיורה צ'זארוטי . מותם מסמל את קיצו של עידן רחב-יריעה של כתיבה , מחשבה ושירה לאומית דגולה והחל שלב התחיה הלאומית , . Risorgimento' ' ה- 2 ההיסטוריוגרפיה האיטלקית המודרנית כמעט ואינה מתייחסת למסגרת הזמן של מה שמכונה . Mezzogirno' ' ה- היחידי שדן בכך היה פרופ' פרנקו ונטורי . הוא חילק את המאה ה-18 לשלוש תקופות : תקופת מורטורי , תקופת ג'נובזי ותקופת בקאריה . Franco Venturi , Settecento riformatore , v . 1 : da Muratori a Beccaria , Torino : Einaudi , 1969 .
|
|