|
|
עמוד:9
תקציר אורח החיים הדתי מקבל במשפט החוקתי של ישראל ובזה של דמוקרטיות מערביות אחרות יחס דו–משמעי . מצד אחד , לכל אזרח ואזרחית החירות לקיים אורח חיים דתי גם אם רוב רובו של הציבור אינו מזדהה עם אורח חיים כזה — עיקרון זה מכונה " חופש דת . " מצד שני , לכל אזרח ואזרחית החירות לחיות בסביבה שאינה כופה אורח חיים בעל צביון דתי כלשהו ( כמו למשל , איסור חוקי על קיום תחבורת ציבורית בימי שבת וחג ) — עיקרון זה מכונה , לעתים , " חופש מדת . " וכך , בעוד הזכות לחופש דת מעניקה יחס חיובי לדת , המתבטא בהגנה מיוחדת על אורח החיים הדתי , הזכות לחופש מדת מעניקה יחס שלילי בדמות הגנה מיוחדת מפני ייסודו של מרחב ציבורי המשקף אורח חיים דתי . החיבור בוחן מדוע מתקיים יחס אמביוולנטי זה ומברר שאלות יסודיות הנוגעות ליחס שבין דת לבין מדינה . וביתר פירוט : מדוע ה״דת״ זוכה במסורת החוקתית המערבית להתייחסות מיוחדת , שלילית או חיובית , וכיצד ניתן לקבוע מהי ״דת״ לצורכי המשפט החוקתי . דא עקא שהספרות המשפטית והפסיקה טרם נתנו תשובות מספקות לשאלות אלו . בהמשך לחסר זה החיבור מפתח את הטענה שרעיון הדמוקרטיה כשלטון עצמי משותף מספק את הבסיס העיוני הנדרש לצורך התמודדות עם השאלות החשובות הללו . ואם כך , שתי הטענות המרכזיות כאן הן אלה : א . ההצדקה הדמוקרטית לזכות לחופש מדת היא המבססת את ההגנה על האזרח מפני שלילת חירותו הפוליטית , הלוא היא החירות להיות מחוקק במשותף של החוק המחייב . ב . לנוכח קיומה של חקיקה דמוקרטית המכבידה מאוד על האפשרות לממש אורח חיים דתי , ההצדקה הדמוקרטית לזכות לחופש דת תומכת בהגנה על חירותו של המאמין לממש אורח חיים זה , כך שבאופן טיפוסי ההגנה תינתן באמצעות מתן פטור מעמידה בדרישת החוק הרלוונטי .
|
|