|
|
עמוד:13
עובדה היא שקרוב 100 % ל– מהיהודים בישראל מגדירים עצמם יהודים . ישנם רק ישראלים מעטים מאוד , דוגמת הכנענים וממשיכיהם , שחולמים לכונן מן המסד תרבות ישראלית–כנענית " חדשה" שאינה מבוססת כלל על סמלי תרבות יהודיים . ואולם נוסף על כך שמהלך מהפכני כביכול של בניית תרבות חדשה יש מאין אינו אפשרי כלל ( כי אין תרבות שאינה מבוססת על שפה ותרבות קיימות , ( ברור לחלוטין שאופציה תרבותית זו נדחית על ידי הרוב הישראלי היהודי — החילוני והדתי כאחד . באופן דומה , רוב מוחלט של הישראלים — חילונים ודתיים , יהודים וערבים — הם גם בעלי " זהות דמוקרטית . " העובדה המשמחת הזו אינה עניין חדש , אלא היא פרי של תהליכים עמוקים של מודרניזציה וחילון פוליטי ותרבותי שעברו רוב הקהילות היהודיות באירופה וחלק גדול של יהודי העולם המוסלמי . משמעותם של תהליכי חילון אלו הייתה ההפרדה שעשו היהודים המודרנים — גם הדתיים — בין אמונתם הדתית ותרבותם הפרטיות לבין דבקותם ( במרחב הציבורי–אזרחי ) בדמוקרטיה , בשלטון החוק , בזכויות האדם וברעיון האזרחות האוניברסלית . כך בישראל וכך בעולם . זו עובדה חשובה שמסבירה את השתלבותם המהירה של המהגרים היהודים במעמד הבינוני במדינות המערב ובראשן ארצות הברית . היא מסבירה גם את הצלחתה של החברה הישראלית להקים מדינת חוק דמוקרטית חרף הנסיבות הקשות שבהן הוקמה המדינה . דורות של ישראלים — יהודים וערבים — נולדו והתחנכו במציאות של מדינת חוק דמוקרטית , עד כי ניתן לומר שהדמוקרטיה היא רכיב מרכזי בזהותם של הישראלים . הביטוי " מדינה יהודית ודמוקרטית" לא רק תורם למגזורה של החברה הישראלית ולהעמקת השסעים והמתחים התרבותיים , הדתיים והלאומים בקרבה , אלא הוא גם מעוות לאחור את ההיסטוריה הציונית . הוא יוצר את הרושם כאילו המתח בין " יהודית" ל"דמוקרטית" הוא מתח יסוד בתנועה הציונית ובחברה הישראלית , ולא היא . היהדות נתפסה בתנועה הציונית כרעיון לאומי מגשר ומשתף ולא כ"ערך" עצמאי המנוגד לדמוקרטיה או לרעיון המדינה . למעשה , המילה " יהדות" עצמה כמעט שלא הייתה בשימוש עד לשנים האחרונות . היהודים מעולם לא ראו סתירה בין דתם או תרבותם היהודיות לבין היותם אזרחיה של מדינת חוק דמוקרטית . ה"מתח" המזיק הזה הומצא רק בשנות התשעים של המאה העשרים .
|
|