תקציר

עמוד:10

גם לעבודה העיתונאית בעידן המידע , שבו התרומה העיקרית לשוק הרעיונות והדעות איננה מגיעה מן העיתונות הממוסדת אלא מן הבלוגוספרה והרשתות החברתיות , ולכן איננה מוגבלת על ידי סוג אמצעי התקשורת שבמסגרתו פועל העיתונאי . עם זאת ההגדרה המוצעת איננה רחבה במידה שעשויה לפגוע פגיעה מהותית בהיקף של הראיות ושל העדים שבית המשפט יכול להסתייע בהם לצורך גילוי האמת במשפט . ההגדרה המוצעת היא : עיתונאי הוא כל אדם אשר עוסק באופן פעיל או באופן מקצועי באיסוף ובהפצה של מידע לציבור ; לחלופין , כל אדם אשר משמש במקצועות התקשורת במדינת ישראל בתחום החדשות כשכיר או כמשתתף חופשי ;( freelancer ) " "מידע לצורך הגדרה זו פירושו כל הצהרה של עובדה , דעה או רעיון בצורה של טקסט , קול או תמונה . במקרים שבהם אנשים שאינם תורמים מהותית להפצת מידע הדרוש לציבור ינסו לעשות שימוש בהגנת החיסיון העיתונאי , בית המשפט יוכל לצמצם את היקף ההגנה שהגדרה זו מעניקה באמצעות פרשנות או דוקטרינות משפטיות ( לדוגמה דוקטרינת השימוש לרעה . ( כמו כן , החיסיון יחול גם על מסייעים לעיתונאים ועל ממונים על עיתונאים לפי ההגדרה המוצעת . ב . מיהו בעל החיסיון העיתונאי ? לפי התפיסה הרווחת היום בבתי המשפט ובהצעות החוק , החיסיון שייך למקור ולא לעיתונאי , ולכן המקור הוא זה שרשאי לוותר עליו . גישה זו משקפת את תפיסת החסיונות המקצועיים שבהם בעל החיסיון הוא הלקוח . ההיגיון העומד בבסיס תפיסה זו הוא הרצון לתמרץ את הלקוח למסור את המידע לבעל המקצוע כדי שיוכל לקבל את השירות הטוב ביותר . אנו סבורות כי ההיגיון שבבסיס החיסיון העיתונאי הוא אחר , והוא נועד לקדם את יכולתו של העיתונאי לאסוף מידע על מנת להבטיח זרימה חופשית שלו לציבור . לכן חיסיון עיתונאי הוא חיסיון מוסדי ולא חיסיון מקצועי : בבסיס החיסיון המוסדי עומד רציונל התועלת החברתית ולא רציונל הפרטיות שעומד בבסיס החיסיון המקצועי .

המכון הישראלי לדמוקרטיה ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר