|
|
עמוד:9
תקציר החיסיון העיתונאי מקנה הגנה מפני הפעלת לחצים או כפייה שמטרתן לחשוף את זהות מקור המידע של עיתונאי ואת המידע שמסר לו אותו מקור . התביעה לאלמוניות של מקורות מידע יכולה לנבוע מחשש לפגיעה בשמם הטוב , בפרטיותם , בפרנסתם , בזכותם לאנונימיות או בקניינם , או אפילו מחשש לפגיעה בגופם ובחייהם . המידע שעיתונאים מקבלים ממקורות אלו הוא חיוני לעבודה העיתונאית , למימושה של הזכות לחופש עיתונות ולקיומו של הליך דמוקרטי מתפקד . להבדיל מחסיונות מקצועיים אחרים החיסיון העיתונאי בישראל איננו מעוגן בחוק אלא מוגן על ידי פסיקת בית המשפט בלבד , וגם הגנה זו אינה מוחלטת . בשנים האחרונות עמדה סוגיית החיסיון העיתונאי במרכזן של כמה פרשות , כגון פרשת ליאורה גלט–ברקוביץ , פרשת ענת קם , פרשת מרים צחי ופרשת הבלוגר אישתון . פרשות אלו הוכיחו את הצורך בקביעת כללי מסגרת להתמודדות עם סוגיית החיסיון העיתונאי בישראל . בעבר כבר הועלו כמה הצעות חקיקה להסדרת הנושא שלא הבשילו לכדי חוקים . א . מיהו עיתונאי לצורך הגנת החיסיון ? אחת הסיבות העיקריות שהניסיונות לעגן את החיסיון העיתונאי בחוק לא צלחו היא הקושי להגדיר מיהו עיתונאי שיזכה להגנת חיסיון זה . הצעות החוק המונחות היום על שולחן הכנסת מבקשות להתחמק מן הקושי בעזרת הקביעה שההחלטה כיצד להגדיר עיתונאי תושאר לשיקול דעתם של שרים או של רשויות המדינה . אנו סבורות כי זוהי טעות . מדובר בסוגיה חשובה שיש להתמודד עמה באמצעות חקיקה , והרשות המבצעת עלולה לקבוע הגדרה צרה שתצמצם את היקף ההגנה שמקנה החיסיון העיתונאי אפילו לעומת המצב הקיים היום . ההגדרה שאנו מציעות נגזרת מתכלית החיסיון , שהיא שמירה על יחסי האמון בין מקור לעיתונאי לצורך סיוע לעיתונאי באיסוף מידע . ההגדרה מתאימה
|
|