|
|
עמוד:12
קלסיציזם , יש לזכור , אינו תופעה חד-פעמית . זוהי מגמה בת מאות שנים , שכל אימת שהיא שולטת בחיי הרוח של תקופה מסוימת , ניתן לדבר על קלסיציזם חדש . הנחת הקלסיציזם היא , שיש מספר סופי של סוגים ספרותיים ואמנותיים , ושיצירות המופת של התקופות הקלסיות , היווניות והרומיות , מגלמות את כל הסוגים האלה . הקלסיציזם אינו מכיר באפשרות היווצרותם של סוגים חדשים , וכשנוצרו סוגים חדשים , כרומנסה , לא העניקו להם הכרה . מקוריותו של אמן קלסי תימצא , לפי זאת , בתחום האמצעים ולא בתחום המטרות . הקלסיציסטים אינם מכירים במלאכותיות גישתם , מפני שהמודלים הקלסיים ממצים , לדעתם , את כל היבטי המציאות שבהם יכולה יצירה ספרותית לעסוק . מהם אותם סוגים ספרותיים טהורים ? לא נמצאה לכך תשובה אחת . אריסטו והוראציוס הם הכתובים הקלסיים שלנו בתורת הסוגות , לדעתו של אוסטין וורן , הוראציוס העניק לנו את שני הסוגים הראשיים , טרגדיה ואפוס , ואריסטו הוסיף את השירה הלירית . שיטה אחרת גורסת , שמאז אפלטון ועד למאות ה-17 וה- 18 החלוקה הידועה והמקובלת היא לשני ז ' אנרים בלבד , האפיקה – היא הפעילות המחקה , והדרמה – היא הפעילות המבצעת . אף -כי קיים לאורך כל התקופה נסיון להגדיר את הליריקה כסוג נוסף , קיים , באותה מידה של אינטנסיביות , גם נסיון הפוך . יש מי שמקדים את זיהוי הליריקה כז ' אנר למאה ה-16 ולפיו , מינטורנו הוא הראשון שייחדו כסוגה , ( ב-1559 ) אולם סברה שלטת היא , שרק המפנה הרומנטי העמיד את הז ' אנר הלירי כעצמאי . במה נבדלו הז ' אנרים זה מזה ? גם בכך חלוקות הדעות . אליבא דאפלטון ואריסטו נבדלו ב " אורח החיקוי . " שירה לירית הינה לרוב הפרסונה של המשורר עצמו . שירה אפית מדובבת חלקית את המשורר וחלקית את הנפשות שלו בהרצאת דברים ישירה , ובדרמה נעלם המשורר מאחורי צוות הנפשות הפועלות . שרה הלפרין סבורה , שלדעת אריסטו , שלוש בחינות מבדילות את הסוגות זו מזו : אמצעי העיצוב , מושאי העיצוב ואופני העיצוב . אמצעי העיצוב הם חיצוניים , טכניים ומקריים , יחסית לבחינות האחרות . הם המדיום , שבאמצעותו מועברת היצירה ; באמנויות פלסטיות – הצבעים והצורות , באמנות הווקלית – הזמרה והנגינה , ובאמנות הספרות – המילה . מושאי העיצוב מתייחסים לתוכן הפנימי . מושא החיקוי של הטרגדיה , למשל , הוא אנשים רציניים , טובים מאתנו , ואילו הקומדיה מחקה פחותי-ערך . אופני החיקוי מתייחסים לטכניקה של דרך ההגשה , אשר יכולה להיות דרמטית או נרטיבית . דאלאס סבור , שממד הזמן מבדילם : הדרמה – זמנה הווה , האפוס – זמנו עבר והליריקה – זמנה עתיד . גם ג ' ון ארסקין מחשיב את הזמן כגורם המבדיל בין הז ' אנרים , אבל לגירסתו , דווקא השיר הלירי – זמנו הווה . הדרמה והטרגדיה – זמנם עבר והאפוס – חותר אל עתיד . לו נדרש להכריע , היה יעקובסון מצדד לבטח בדאלאס .
|
|