|
|
עמוד:9
פתח דבר אני יושבת ליד המחשב ומסיטה את מבטי מן הצג החוצה . דרך הדלת הפתוחה אני רואה את שורת עצי התמר שלפני ביתנו , ועליהם אשכולות תמרים צהובים . ציפור עפה ונעמדת על אחד הענפים . אלו הימים הראשונים של ספטמבר . מחשבותיי מוליכות אותי שנים רבות לאחור , לתחילת ספטמבר של שנת , 1983 אל היום הראשון שלי כמורה . הייתי אז בת עשרים וחמש . זה עתה סיימתי את לימודי התואר הראשון בחינוך מיוחד ובספרות . בשעה רבע לשמונה צלצל פעמון בית הספר , ואני נכנסתי נרגשת וחגיגית לכיתה שהייתי אמורה לחנך , כיתה ט שמנתה ארבעה-עשר תלמידים הלוקים בקשיי למידה . הספקתי רק לומר " בוקר טוב , שמי אפרת , " לפני ש"עף" לעברי השולחן שבשורת התלמידים הראשונה . נרתעתי בבהלה . ליד השולחן , שהיה גדול וכבד ושנדרש כוח רב כדי להפוך אותו , עמד ניר , התלמיד שדחף אותו , צועק ודמעות בעיניו : " אני לא אלמד בכיתה של מפגרים " ! הוא יצא במרוצה מהכיתה . רעדתי כולי . לא הייתי בטוחה שאני יכולה להמשיך . במוחי התרוצצו שאלות רבות : מה אני עושה עכשיו ? איך לא לאבד אותם , את תלמידי הכיתה ? איך אני מחזירה את ניר אליי ? איך אני עוצרת את הדמעות ומדברת אתם בלי להסגיר את הסערה המתחוללת בתוכי ? זו הייתה הפעם הראשונה שחשתי על בשרי את הקושי להיות מורה . זו גם הייתה הפעם הראשונה ששאלתי את עצמי מהי המסוגלות המקצועית שלי כמורה . אז לא ידעתי שתעבורנה עוד חמש-עשרה שנים עד שאתוודע לתאוריית המסוגלות ואכיר את המונח המגדיר , בשפה המדעית-פסיכולוגית , את מה שחשתי . במשך אותן השנים התמודדתי פעמים רבות עם השאלה הזו , בעיקר כשניצבתי מול משימות חדשות . במשך אותן השנים , ובאלו שבאו אחר כך , הייתי מורה ומחנכת של תלמידים רבים באותו בית ספר תיכון ו- ) כן , ניר חזר לכיתה , ולימים זו הייתה אחת הכיתות האהובות עליי ביותר , ( סיימתי את לימודי התואר השני בייעוץ חינוכי בירושלים , הייתי יועצת חינוכית בבית ספר יסודי , עברתי למכללה להכשרת עובדי הוראה והייתי בה מדריכה פדגוגית , מרצה , חוקרת וראש חוג , ואף סיימתי את לימודי הדוקטורט . אולם כשאני מתבוננת לאחור בשנים האלה , מלאות העשייה והלימוד , דבר אחד בולט בהן במיוחד – עיסוקי בשאלת המסוגלות , עוד בטרם ידעתי לכנות אותה בשם . כך למשל שאלתי תמיד את
|
|