|
|
עמוד:11
אותי חנה לשיחה ואמרה לי בדרכה הנחרצת : "אל תעשי את הטעות שלי . אל תתמסרי עד כדי כך ללימודים . תתחתני . תקימי משפחה . זה חייב להיות לפני הכול " . כאמור , חנה נפטרה בגיל שישים ואחת . לסרטן יש דרכים מבהילות להחריד את הגוף והנפש האנושיים . הסרטן חטף את חנה באכזריות כעורה ומהירה . הגוף הגוצי שלה עשה סללומים בשמי המחלה ונדם . אני לא רופאה ולא מומחית לנפש האדם , אבל לפעמים , בלי שליטה , כשישבתי ליד מיטתה , שאלתי את עצמי איך היתה נראית תמונת המחלה אם סביב למיטה לצד תלמידיה , חבריה ובני משפחת אחיה , היתה יושבת גם המשפחה שהיא היתה בונה לעצמה . זהו . השנה איבדתי את שלוש האימהות הרוחניות של חיי . שנת המשבר הספר התחיל להיכתב בשנת המשבר שלי . כשהספר הזה עשה את צעדיו הראשונים , הרגשתי שאני מתחילה להוציא את הראש מהמים . זה היה המשבר הנפשי הקשה ביותר שעברתי בחיי . אני יודעת שתמיד אני אומרת את זה , אבל הפעם זה היה אמיתי . לא ידעתי את נפשי במובן העמוק והפשוט ביותר של המילה . אנשים שמכירים אותי לא ידמיינו שחוויתי משבר שכזה . מבחוץ החיים שלי נראו כל כך נורמליים : גידלתי את הילדים , למדתי ולימדתי תורה , רצתי מהרצאה להרצאה וכתבתי אין - סוף מאמרים . אבל בפנים , העייפות עטפה אותי כמו קבר . הרגשתי כמו רץ למרחקים ארוכים שנ שחק לו הסחוס והוא מתעלם מהכאב ומהצליל המצמרר של מפגש העצמות . אני לא רוצה לקרוא לזה משבר גיל הארבעים , גם אם זה היה בדיוק הגיל בו פרץ המשבר , כי אני מרגישה שלתת שמות למשברים זה להקטינם למידתה של מגירה . אז מה זה היה ? זו היתה פגישה מכאיבה עם המוות , עם הגבולות , עם הצמצום , עם הוויתור על מה שכבר לא יהיה . באופן אולי מפתיע זו היתה גם פגישה עם מה שכן קורה , עם ההצלחה ועם פריצת גבולות . ליאורה , חברתי הטובה , נפטרה גם היא בסמוך לאובדנים האחרים , ואני התחלתי להרגיש את ההחמצה , את מגבלות הקשר , את
|
|