|
|
עמוד:17
אלוף מאיר עמית : האיש שבזכותו שוחררו האסירים אלוף מאיר עמית הוא האחראי לשחרורם ב 1968 - של ארבעת " אסירי מצרים" שעוד נותרו בכלא המצרי : ויקטור לוי ופיליפ נתנסון , שנידונו למאסר עולם , וכן רוברט דסה ומרסל ניניו , שנידונו ל 15 - שנה . מאיר זפרן ומאיר מיוחס , שעליהם נגזרו 7 שנות מאסר , שוחררו ועלו ארצה באופן עצמאי . עמית נרתם לנושא זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד ראש המוסד ב . 1963 - לשם כך גייס מספר אנשים , בהם מפקד חיל הים לשעבר יוחאי בן נון ודן הדני מחיל האוויר . לאחר מלחמת ששת הימים דרש עמית שישראל תתנה את שחרור השבויים המצריים בשחרור " נידוני קהיר . " זאת בניגוד לעמדת שר הביטחון משה דיין , שהתנגד בתחילה לעיכוב המו"מ על שחרור השבויים המצריים והישראליים בגלל " נידוני קהיר . " עמית אף הגיש מכתב ואיים בהתפטרות מתפקידו כראש המוסד בטענה כי " לא אוכל לשאת את החרפה הזו . " פרט לארבעת אסירי " הפרשה , " היו על הפרק גם בני הזוג לוץ ו 11 - שבויים חיילים : שמונה מחיל הים ושלושה מחיל האוויר . דיין הקציב לו פרק זמן לניסיון לשלב את האסירים בעסקה , תוך הבהרה שאם לא יצליח בפרק זמן זה - היא תבוצע בלעדיהם . בשלב זה עמית דרש להציג עמדתו בישיבת ממשלה מיוחדת , שלאחריה קיבל ארכה של חודש ימים . משמעות ההארכה היתה עיכוב גם בשחרור חיילי צה"ל . מרגע שהנושא הופקד בידיו , פעל עמית בנחישות ובמלוא המרץ . כלקח מניסיונות קודמים החליט לעשות הפרדה במשא ומתן בין " נידוני קהיר" לבין החיילים השבויים . בשלב זה הועברה לנשיא מצרים , גמאל עבד אל - נאצר , אגרת אישית על ידי שני קצינים מצריים בכירים שנפלו בשבי ב 1967 - ושוחררו לשם משימה זו . נאצר לא ניאות כל כך מהר , אך לבסוף התרצה . עמית אמר לגבי קרבנות " עסק הביש" ועל אי שחרורם ב : 1956 - " כולנו חייבים להם חוב של כבוד שספק אם בכוחנו לפרוע . אין לכך כפרה ואין לטאטא את העוול . מעשה כשל יכול לקרות אך אסור שיקרה פעמיים . " עמית הביא לכך שהמרכז למורשת המודיעין " חיבק" את אסירי " עסק הביש" במשך שנים ובמסגרתו הוקמה גם " קרן קדושי קהיר" הפועלת כדי שהנושא לא יישכח . בראש הקרן עומד בשנים האחרונות סא"ל במיל' פרופ' נחם אילן . במסגרת זו התקיים ביולי 2010 אירוע לזכרם בהשתתפותו של יו"ר הכנסת דאז וכיום נשיא המדינה , רובי ריבלין . אפרים הלוי , אז יו"ר המל"ם ולשעבר ראש המוסד , דיבר באירוע על " הכשל הגדול של מדינת ישראל בעשור הראשון לקיומה" ועל הכשלים של המודיעין שחשוב שיהיו " לא רק גלעד לזכר אלה שנפלו אלא גם מקור לחינוך ולעיצוב הדורות הבאים . " ריבלין עמד בדבריו על " חובתה של אומה לזכור ולהזכיר יקיריה" ועל ההכרח שמדינת ישראל " תצדיע לקבוצה קטנה של אנשי מופת" וכי "כמעט ונשכח סיפורם של גיבורי הפרשה ויש מעט מצעירינו שיודעים עליה בכלל . " שחרור "אסירי מצרים" לא הועלה על ידי ישראל כאולטימטום . אלא שבשלב זה החליט ראש המוסד , האלוף מאיר עמית , שיחידה 131 היתה כפופה לו , להיעמד על רגליו האחוריות למען שחרורם ( ראו מסגרת . ( בתווך הודח ראש אמ"ן , בנימין גיבלי , שבהמשך הועלו כלפיו האשמות על הדחת עדים וזיוף מסמכים בניסיון להפנות את האשם במתן " ההוראה" כלפי שר הביטחון פנחס לבון . את גיבלי החליף ב 1955 - יהושפט הרכבי , ששימש קודם כסגנו . בראשית דרכו החל הרכבי לנהל חקירה עצמאית בנושא ובהמשך הונחה על ידי הרמטכ"ל לקיים חקירה רשמית ומסודרת . אך בשלב מסוים , נוכח קיום וועדות חקירה אחרות , ביקש וקיבל אישור לחדול . " עסק הביש" גרם לשרשרת התפטרויות והדחות - גיבלי , לבון וגם בן - גוריון - כל אחד מסיבותיו . לפחות שבע ועדות חקירה ובדיקה , פנימיות וחיצוניות , הוקמו והגישו מסקנות שונות . ועדיין לא נקבע "מי נתן את ההוראה , " מה בדיוק קרה ואיך הכל הסתבך . אחד הכיוונים המרכזיים , שקיבל חיזוק גם במלאכת הכנת הביוגרפיה על גיבלי ( שכתב החוקר והעיתונאי אריה קרישק בהזמנת גיבלי , אך נגנזה לבסוף , ( היא שדיין ידע על ההנחיה והיה שותף לה , ולא עדכן את שר הביטחון . גם לטענה זו קמו מתנגדים ובראשם פרופ' מיכאל בר - זוהר . אסירי ציון מדברים ב 20 - בינואר , 1957 שנתיים לאחר המשפט , שלח עזריאל הראל , שריכז את הטיפול בנושא "אסירי ציון במצרים" במשרד ראש הממשלה , מסמך אל יחידה 131 באמ"ן . במסמך הודה הראל כי אין לנציגי מדינת ישראל יכולת אמיתית ליצור קשר עם האסירים או לקבל מידע עדכני עליהם , וציין : "לאסירי ציון מעמד של אסירים פליליים ובהתאם לכך זכויותיהם מוגבלות . הם מועסקים בפרך במחצבות ... שלטונות בית הסוהר מתייחסים לאסירים באכזריות ושוללים מהם זכויות אלמנטריות" וכן כי משפחות האסירים " חיות בפחד מתמשך מרדיפת השלטונות המצריים . " 60 שנה אחרי נותרו עימנו בחיים שלושה מ"אסירי קהיר : " מרסל ניניו , שהיתה האישה היחידה ברשת , רוברט דסה ומאיר זפרן . כולם בני למעלה מ , 80 - חלקם במצב בריאות לא תקין וכולם כואבים וזוכרים הכל . מאז , 1968 אז התאחדו האסירים בארץ , נשמרו ביניהם במשך שנים רבות קשרים והתקיימו מפגשים משותפים גם מעבר לטקסי הזיכרון , וגם בין ילדיהם נוצרו קשרים . אך ככל שחלפו השנים ונפטרו חלק מהאנשים , הצטמצמו הקשרים . כמה מוותיקי " המוסד" מלווים אותם ומסייעים להם . אחד מהם הינו נחיק נבות , לשעבר המשנה לראש המוסד , שחבר לעניינים בתקופת מאיר עמית כראש המוסד ומאז ממשיך ללוות אותם . " היתה לי זכות גדולה לשרת כעוזרו של עמית מיום מינויו לראשו המוסד ועד יום פרישתו , " אומר נבות . "למדתי להכיר את רגישותו לאנשים - לאדם באשר הוא אדם . ברגישות זו , הוא התייחס גם לאסירי ציון במצרים . מיד עם כניסתו לתפקיד בשנת , 1963 הוא החל במאמציו להביא לשחרורם , אך לא הצליח . מייד לאחר מלחמת ששת הימים , כשנפלו בידינו אלפי שבויים מצריים , הוא ביקש להחליפם באסירי "עסק הביש . " הוא נתקל במחסומים - כל מי שיכול היה לעסוק בזה חשש מהשלכות המחלוקות הפוליטיות ומעימות בין בן - גוריון לאחרים . עמית לא היה מוכן לוותר . לחציו הגיעו עד כדי איום להתפטר אם אסירי "עסק הביש" לא יוחזרו הביתה . שר הביטחון דיין 'נכנע' וכך החל תהליך השחרור . " הקשר של נבות עצמו לנושא החל בתקופת סרן בדימוס רוברט דסה היה אחד מאותם " אסירי ציון . " היום הוא מתריס : "בארץ התעסקו עם השאלה הלא נכונה , מי נתן את ההוראה . השאלה היתה צריכה להיות איזו הוראה ניתנה , שכן אותנו הכינו לריגול , לאיסוף מודיעין . לא לפעולות חבלה" מאיר עמית . איים בהתפטרות מתפקיד ראש המוסד בטענה כי "לא אוכל לשאת את החרפה הזו"
|
|