|
|
עמוד:11
כעניין שבעובדה בתי הדין הרבניים במדינת ישראל מקבלים עדות נשים , ואולם בעשותם כן הם נסמכים על תקנות הקדמונים , שהרחיבו במרוצת הדורות את ההכרה בעדות נשים , ולא על הצעתם של הרב הרצוג והרב עוזיאל לתקן תקנה חדשה בעניין זה , אף שהצעתם מתאימה ביותר למציאות ימינו ואף שהיקפה רחב יותר . ראוי לה לתקנה זו שתתחדש בבתי הדין הרבניים של מדינת ישראל דהיום . נשים דיינות מאז קום המדינה הופיעו טוענים רבניים בבית הדין הרבני כבאי כוחם של בעלי הדין . ואולם לנשים לא ניתנה האפשרות לייצג את בעלי הדין כטוענות רבניות כיוון שהרישיון לכך הותנה בלימוד בישיבה . פנייה לבג"ץ בשנות התשעים של המאה העשרים אפשרה את ההכרה בנשים כטוענות רבניות , והיום טוענות רבניות מופיעות בבית הדין ומייצגות נאמנה נשים רבות . ברור שכניסתן לתחום זה הביאה לשיפור של ממש בהשגת זכויותיהן של נשים בבית הדין הרבני . את השינוי הזה אי–אפשר לנתק משינוי רחב יותר שהתחולל בחברה הדתית–לאומית הישראלית בתחום לימודי התורה של נשים . פתיחת בתי מדרש לנשים , שבהם הן עוסקות בלימוד ש"ס ופוסקים , יצרה שכבה של נשים למדניות ותלמידות חכמים המחפשות דרכים להביא לידי ביטוי את למדנותן . בתי מדרש אלו הכשירו את הקרקע למימוש ידענותן של נשים בתפקידים הנושקים ( בשלב זה ) לתחומי פסיקת ההלכה , ויש לראות בהכשרתן כטוענות רבניות חלק מתהליך המבקש לו מוצא באפיקים רבים ומגוונים . האתגר החדש שההלכה בזמננו נדרשת להתמודד עמו נמצא אפוא בתחום הדיינות . שתי אפשרויות הועלו בהלכה כדי להבין את יסודו של פסול נשים לכהן כדיינות : אפשרות אחת גורסת כי הפסול לדון נובע מן השררה שבתפקיד זה ; האפשרות האחרת טוענת כי הפסול לדון הוא הרחבה של פסול העדות בבתי הדין . בעלי התוספות בצרפת ובאשכנז , במאות השתיים עשרה–שלוש עשרה , עימתו את המסקנה שאישה פסולה לדון עם הכלל המשווה אישה לאיש לכל דינים שבתורה ועם התקדים של דבורה הנביאה ששפטה את ישראל . מדבריהם עולה שנשים יכולות לשמש דיינות אם הציבור יקבל עליו את סמכותן . בדבריהם אף הושמעה הדעה שנשים כשרות , בלא כל סייג , למלא תפקיד של דיינות .
|
|