|
|
עמוד:9
תקציר השינויים המפליגים במעמדן של נשים בעת החדשה מחריפים את הפער בין תפיסת השוויון הרווחת בחברה הישראלית לבין מעמדן של נשים בבתי הדין הרבניים . על פי פסיקה הלכתית בדורות ראשונים נשים יכולות להיות בעלות דין ( תובעות ונתבעות , ( אך הן פסולות לעדות ולדיינות . במרוצת הדורות חלו שינויים בקביעות הלכתיות אלו , ועדיין ניכר פער בין הנורמות הנהוגות באוכלוסייה הכללית בנוגע למעמדן ואפשרויותיהן של נשים ובין הנורמה בהלכה הנוהגת . על רקע המצב בבתי המשפט הכלליים , שבהם נשים מכהנות כשופטות , בולט ביותר חסרונן של נשים דיינות בבתי הדין הרבניים . מחקר המדיניות סוקר את האופנים שבהם הרחיבו פוסקי ההלכה במשך השנים את השתתפותן של נשים בהליך המשפטי , מראה שיש מתאם בין השינויים ההלכתיים שנעשו לשינויים במעמדן של נשים בשנים אלו ובוחן את האפשרויות ההלכתיות הקיימות להמשיך בהרחבת שותפותן כבעלות דין , עדות ודיינות בדורנו . המחקר גם מראה שקיימת התשתית ההלכתית המאפשרת הרחבה זו וקורא לביצוע שינויים ברוחה . נשים כבעלות דין חז"ל הורו שנשים יכולות לתבוע את זכותן לצדק בבית דין ושאפשר אף לתובען . למרות זאת שתי סיבות צמצמו במידה ניכרת את נוכחותן בדורות ראשונים בבית הדין : האחת , ערכי הצניעות ; והאחרת , תפיסת הרכוש המשפחתי כנכס הנתון בלעדית בידי הבעל . לשון אחר , החברה היהודית התנהלה כחברת משפחות שהיחסים ביניהן מתקיימים באמצעות אבי המשפחה , והוא ששימש נציגה במרחב הציבורי בכלל ובבית הדין בפרט . שינויים שהתחוללו בימי הביניים בארצות צרפת ואשכנז בנורמות הצניעות ובהשתתפותן של נשים בפעילות הכלכלית של המשפחה הביאו לנוכחות נרחבת יותר של נשים נשואות בבתי הדין . משעה שהנשים נטלו חלק בחיי המסחר , נתנו בעלי ההלכה תוקף הלכתימשפטי לפעולותיהן הכלכליות והן נדרשו להופיע בבתי הדין כבעלות דין .
|
|