|
|
עמוד:9
כדי השגת אמנסיפציה אזרחית וחברתית מלאה , הכוללת מחיקת כל ההבדלים החיצוניים בין האזרח בן המיעוט היהודי לרעהו , ובין הרוב הנוצרי . ויש לזכור כי לדרך זו מלאו כמעט מאה שנה : בין , 1792 שנת מתן שוויון הזכויות ליהודי צרפת , ל 897 ו , שנת התכנסות הקונגרס הציוני הראשון . בארצות שונות כבר הספיקה דרך זו ללבוש צורות שונות , וגם בארצות מזרח אירופה כבר נראו ניצניה הראשונים . או שמא הדרך היחידה הפתוחה לקיום המאבק להמשך דרכה של היהדות היא הדרך הלאומית , ובתוכה - הדרך הציונית . שתי הדרכים לא היו פשוטות , ושתיהן נבעו מתוך הכרת ערך עצמית וכורח פנימי של רצון להמשך ולצמיחה . אלא שלהגשמת הדרך הציונית נדרשת הכרעה וולונטרית לא קלה : לנטוש את הגולה ולעלות לארץ חדשה , שהיא ארץ שקשה לחיות בה , אך היא המולדת ההיסטורית - וללא קשר היסטורי קשה לראות מאבק להמשך ולעתיד . אבל גם ההכרה בחיוניותו של הקשר ההיסטורי , אין פירושו כלל לוותר על ערכי העולם הגדול ועל ההתמודדות איתם ; אדרבה : אפשר שדווקא הוא יוצר את הבסיס לשותפות מלאה ביצירת ערכי הרוח של העולם הגדול . נמצא איפוא כי דווקא ההכרעה הציונות היא שפתחה לרווחה את החלונות לקליטת המיטב שבתרבות המערב . אין זה אומר כי ההחלטה לקשור את הגורל הפיזי של היחיד עם תפיסה תרבותית רוחנית של הציבור באה לו לאדם בנקל . הרי בפועל היתה זו החלטה קשה , מסובכת ומורכבת , ובתחילה אך מתי מעט הגשימו אותה הלכה למעשה . האמת היא כי אולי היה אפשר בכלל להעלותה על הדעת רק משום שהמרכיב הלאומי הוא חלק אינטגרלי של התרבות היהודית הייחודית - והמרכיב התרבותי רוחני מילא מאז ומעולם חלק נכבד בעולמו של כל פרט בישראל . הרי את התרבות הישראלית של תקופת המקרא , ואת יורשתה , התרבות היהודית של ימי המשנה והתלמוד , אין להבין כלל מבלי להבחין במוטיב היחד הלאומי והייחוד התרבותי , שפיעמו בהן בכוח ובאורח שלא נודעו בשום חברה אחרת . יהודים לא נזקקו להרדר או למציני כדי ללמוד פרק בתרבות לאומית .
|
|