|
|
עמוד:8
וכן אזורים וזהויות גאוגרפיים המרוחקים מהציר האירופי ים תיכוני השולט בשערים האחרים . השער הראשון נפתח בסקירתו הכללית של דב שוורץ על המוסיקה וההגות היהודית . הסקירה נפרשת מהתנ״ך , התורה שבעל פה והקבלה , דרך הפרשנות היהודית הימי ביניימית , ועד כתביהם של הוגים מלב היהדות המודרנית ( לדוגמה , פרנץ רוזנצווייג והרב יוסף דב סולובייצשיק . ( המחבר שואב את השראתו מהדיכוטומיה בין המוסיקה כמדיום ( לדוגמה , השימוש במוסיקה ככלי מרפא , כקסם , כהשראה לנבואה וכדומה , ( ובין המוסיקה כמטרה בפני עצמה ( לדוגמה , כמראה המשקפת את ההרמוניה השמימית , או כמרכיב חשוב בתפיסה האלוהית של היקום . ( שוורץ מדגיש בזהירות , שתפיסה דו קוטבית זו של המוסיקה לא נבעה מרעיונותיו של הוגה דעות יהודי אחד ויחיד , ושהתפיסות הרווחות היו בדרך כלל שילובים בני כלאיים של שני הקטבים . הוא מסיים במסקנה , שעדיין קיים כר נרחב למחקר לקראת הבנה משוכללת יותר של נושא המוסיקה וההגות היהודית . לעומת זאת , מאמרו של הרב זאב גוטהולד , ז״ל , לוקח אותנו אל לב תהליך היצירה המוסיקלי של אחד מגדולי החסידים , הרב לוי יצחק מברדיצשב . ( 1809–1740 ) ״דודעלע״ , שיר עממי המיוחס לו ( כנראה במידה לא מבוטלת של דיוק היסטורי , ( משמש כנושא למחקר מפורט של המשמעויות הנסתרות של הטקסט ( ה״תוך״ ) והמנגינה ( ה״לבוש״ . ( הרב גוטהולד מתחיל ביחידה הלשונית הראשונית ״דו״ : הברה פשוטה , טרום לשונית וחסרת משמעות , המשמשת בפזמון של השיר העממי , ממשיך לקריאה האינטימית אל ״האחר״ , ומסיים בקריאה אל האלוהות , באמצעות השאיפה המיסטית לדבוק ולהיאחז באלוהים . בדרך זו מוליך אותנו הרב גוטהולד ביד של מורה לעבר הבנת החשיבות המובנית , שהתפתחה בתפיסות החסידיות המוקדמות , של כוחו של השיר . הניתוח המוסיקלי המדוקדק והחשוב שעורך הרב גוטהולד לשיר מראה את המשמעות העמוקה שיש בהכללת ״נופים מוסיקליים״ יהודיים שונים אל תוך יצירה אחת . מאמרה של חביבה פדיה מתרכז בעליית חשיבותו של הלילה כבימה המרכזית לעריכת טקסים מוסיקליים ביהדות . תוך דיון ביצירותיו של המשורר הגדול , רבי ישראל נגשארה ( סביב , ( 1625-1550 רוקמת החוקרת נרטיב מפורט המתחקה אחר שורשיה של המחשבה והפרקטיקה היהודיות המיסטיות , והקשרים בינן לבין מנהגים מוסיקליים ליליים . פדיה משתמשת בניתוח מבני וסמיולוגי של הטקסטים , כדי לתאר את תהליך עלייתה והתפשטותה של ההתקשרות עם המרחב הלילי , כמיקום לחוויה רוחנית אלטרנטיבית ביהדות . בחלק החותם את השער הראשון מובאים דיונים בעלי אופי כללי הרבה יותר . טלילה אלירם מעלה שאלות בדבר המחקר הכמעט אקסקלוסיבי של הסוגה ״שירי ארץ ישראל״ במסגרת הדיון ביצירתו של הקאנון הלירי של הישראליות המודרנית . היא מעלה טענות התומכות בהכללתו של רפרטואר זה גם במסגרות נרחבות יותר של דיון , העוסקות בתרבויות יהודיות ששינו את מיקומן . איזלי זימצובסקי יוצא למסע תאורטי בחיפוש אחר
|
|