|
|
עמוד:יא
מבוא מאת שלמה אבינרי הנרי קיסינג'ר אינו זקוק להצגה בפני הקורא הישראלי - או בפני כל קורא המכיר את הוויות העולם ואת הזירה הפוליטית הבינלאומית . עם זאת , הוא מהווה תופעה ייחודית בנופה של הדיפלומטיה העולמית - וזאת בעיקר משתי בחינות . ראשית , התופעה של פליט יהודי מגרמניה , המגיע למשרות הרמות של יועץ לביטחון לאומי לנשיא ארצות הברית ( 1975-1969 ) ושל מזכיר המדינה , ( 1977-1973 ) היא עצמה חידוש גדול , ובכך היה קיסינג'ר האישיות הראשונה שלא מן הממסד האנגלוסקסי הפרוטסטנטי שהעפילה לפסגות אלו . שנית , וזהו אולי הישג מרשים לא פחות - כמעט שלושים שנה לאחר שעזב את תפקידיו הרשמיים , קיסינג ' ר הוא עדיין בבחינת אורים ותומים בתחומי הדיפלומטיה הבינלאומית : דבריו - בכנסים בינלאומיים , במאמרי עיתונות ובפרשנות בתקשורת - זוכים להאזנה ולקשב שאין להם תקדים . בשעה שרוב האישים ששימשו בתפקיד מזכיר המדינה בארצות הברית נעלמים מתודעת הציבור לאחר שפרשו מתפקידיהם , נוכחותו של קיםינג'ר בשיח הדיפלומטי עשרות שנים לאחר שחזר להיות אישיות פרטית אין לה תקדים ; וכמו בעת היותו נושא תפקידים רשמיים , עמדותיו ודעותיו לא רק נהנות מתמיכה ומהערכה , אלא גם נתקלות בביקורת ובהתנגדות , אך אי אפשר להתעלם מהן . בישראל , כמובן , קיםינג'ר זכור בעיקר בזכות מסעות הדילוגים הדיפלומטיים שלו בעקבות מלחמת יום הכיפורים , שהביאו לא רק להסכמי ביניים עם מצרים ועם סוריה , אלא גם לניתוקה של מצרים ממעגל ההשפעה הסובייטית ולשינוי מהותי במעמדן של שתי מעצמות העל - ארצות הברית
|
|