|
|
עמוד:10
אודסה כתב ופעל בשנות מפנה המאה העשרים אותו קומץ סופרים שביקש , באמצעות הכתיבה ביידיש , להישאר "בבית , " בגבולות התנועה הציונית והתרבות הלאומית , ובו בזמן לקרוע חלונות אל תרבות המערב . יידיש התאימה למטרה כפולה זו התאמה מושלמת : מצד אחד , זוהי שפה יהודית , הכתובה באותיות עבריות ומכילה מילים עבריות לרוב , וככזו הריהי שפה " הבךאיסטית" ( כלומר , שפת היהודים - שפתו של עם ידוע סבל , המתנזר מהנאות העולם הזה , מתבדל מכל העמים ומתגדר בד' אמות . ( מצד שני , יידיש היא שפה הדומה מן הבחינה המורפולוגית , הלקסיקלית והתחבירית לגרמנית , וככזו היא שפה "הלניסטית" ( כלומר , שפה מערבית , המשקפת אורח חיים מתקדם ומודרני , נהנתני ושוחר יופי . ( "תכונת פיפיות" זו של לשון יידיש המודרנית ושל ספרותה , שאותה הביאו סופרי הדור לשיאים חסרי תקדים , השפיעה גם על תחייתה המואצת של העברית בהפיכתה משפת הספר לשפה חיה ומדוברת . סופרים דו-לשוניים אלה , אנשי דור התחייה , רובם מספרים ומיעוטם כותבי שירה וסיפורת גם יחד , שעיקר פעילותם הדו-לשונית ב"קריית ספר" ניכרה עד שנות מלחמת העולם הראשונה והמהפכה , הפכו אה העברית לשפה גמישה ומדוברת יותר ( למרבה הפרדוקס , באמצעות דיאלוגים ספרותיים במובהק , שאין בינם ללשון היום-יום ולא כלום . ( בעת ובעונה אחת הפכו סופרים אלה את לשון יידיש בת-הזמן ללשון מודרנית ומתקדמת יותר , משובצת ברמיזות לתנ"ך , למיתולוגיה היוונית-רומית , לברית החדשה , לשקספיר , לסרוונטס ולטולסטוי , כאילו הייתה יידיש ספרות אירופית מן המעלה הראשונה , ולא שפתו של עם קטן ונידח הכתובה מימין לשמאל באותיות מרובעות . בעיני היידישיסטים המובהקים , יריביה של התנועה הציונית , נחשבה השפה העברית לשפת ההסתגרות וההתבצרות בגבולות התרבות הלאומית הבדלנית , האתנוצנטרית , ואילו יידיש הוצגה כלשון העם וכסמל הקדמה והפתיחות - לשון הקורעת חלונות למשבי רוח ים - להלכי רוח מערביים ולרעיונות בין-לאומיים . מקץ שנים לא-רבות , עם הרדיפות בברית-המועצות נגד תרבותו של עם ישראל ועם כינון מרכזה של התרבות העברית בארץ-ישראל - בתל-אביב ובירושלים - החלה כמובן התמונה להשתנות . מקץ שנים אחדות היא אכן השתנתה לבלי הכר , משקמה העברית
|
|