|
|
עמוד:11
מבוא דואט בשני קולות מעל שולחן העבודה שלי נפתח חלון גדול אל הנוף ממערב . יום אחר יום אני עוקב אחר השמש השוקעת , העושה את מסלולה השנתי מצפון מערב ביוני אל דרום מערב בדצמבר , בלוויית עננים מתאימים לכל עונה . מבעד לגזעי התמרים אני רואה את גבעת המורה ופיסה מעמק חרוד . מקרוב נשקפת אלי גינת צמחי הבר . לכל צמח יש סיפור . אנשים מעטים מצליחים לממש בחייהם את מה שהם תכננו לעצמם בשנות הנעורים . פתגם בלשון יידיש אומר "דער מענטש טראכט און גאט לאכט , " כלומר האדם חושב ( מתכנן ) ואלוהים צוחק . אשר לי – יש לאלוהים סיבות טובות לצחוק . חיי לא התנהלו כפי שתיארתי אותם בנעורי . דברים רבים שעשיתי , מהם ששינו את חיי , לא קרו ביוזמתי , אלא ביוזמתם של אחרים . למשל , היותי "איש טבע . " אני בכלל חלמתי להיות פלאח . עצי התמר שבחצר , למשל , מחזירים אותי לימי ראשית ההתיישבות בעמק . בראשית שנות העשרים יצא יוסף וייץ עם אחד מאנשי נהלל להביא חוטרים טובים של תמרים ממצרים . את החוטרים הם פיזרו ביישובי העמק . אלברטון מעין חרוד יצר מהם מטע אם , וכאשר עלתה קבוצת החוגים על אדמות שאטה , ועדיין לא ידעו מה יצמח כאן , לקח ממנו יצחק חצרוני כמה עשרות חוטרים ונטע אותם מחוץ ליישוב . כעשרים שנה עמדו ללא השקיה , חיים למחצה , עד שגאלתי אותם עם אחיה יפה . מאז הם התפתחו , בנו ביניהם שכונה , ואני אימצתי לי שלושה עצים ונהניתי מפרותיהם . טיפסנו עליהם כשהיו נמוכים , אבל עכשיו הם גבהו . אנחנו איננו מגיעים לאשכולות ואוספים את הפרות הנושרים מתחת לעצים .
|
|