|
|
עמוד:יא
והארכיאולוגי לא נועדו עבורה אלא לסייע בהסרת המחיצות המפרידות בין הקורא של זמננו לקורא העתיק ולקרב את הקורא המודרני לאותן הרגשות , והתחושות והמחשבות שעוררה היצירה אצל קוראיה הראשונים . ודאי שלא הרי קורא כקורא , ואין קריאה כקריאה : החוויה המיוחדת ליצירת ספרות או אמנות היא חוויה מצטברת ורבת פנים . וראי שחוויה זאת , שהיא עיקר ההנאה שבספרות , אין החוקר או המבקר יכול להנחילה לקורא ; ואם הוא חוקר או מבקר הגון , אף אין הוא מבקש לעשות זאת . אך , למרות כמה וכמה אופנות חדשות לבקרים במחקר ובתיאוריה של הספרות , שמקורן לעתים קרובות בפריז , אין ז'קלין דה רומיי אומרת נואש . חוקר הספרות יכול לסייע לקוראיו להבין דברים הכרוכים במבנה היצירה , ברקעה , בסמלים המופיעים בה שהיו ברורים לבני אותו דור ושוב אינם נהירים לנו , ואף לפקוח את עיני הקורא לתופעות המצויות ביצירה , שהקורא הוותיק ובעל הניסיון כבר הספיק לעמוד עליהן . דבר זה - אם הוא נעשה כהלכה , בזהירות ותוך כיבוד אישיות הקורא - אינו בגדר 'קיצור דרך' או כפיית חוויותיו של הדובר או הכותב , אלא הסרת המחיצות , וקירוב הקורא לאותם צדדים של היצירה שאפשר לדון בהם ולנתחם ; ואידך זיל גמור . זהו עיקרו של הספר שלפנינו , שעם כל מה שהוא משקף גם את עמדותיה של הכותבת , הוא עושה זאת בזהירות , תוך הרגשת עמדות ואפשרויות אחרות , וביראת כבוד לפני הקורא . יש בו סעיף קצר אחד העוסק ב'בעיה החומרית' - אותה בעיה שהעסיקה חוקרים כה רבים במשך כמאה וחמישים שנה : האם 'איליאדה' ו'אודיםיאה' שתיהן יצירותיו של אותו משורר , או שניים , או שמא אינן אלא לקט של שירים קצרים וארוכים יותר שעברו מדור לדור במסורת שבעל פה , עד שבא מי שבא ו'תפר אותן ביחד ; ' ואם כן , האם היה אותו 'תופר ' סתם מטליא חסר כשרון או חייט אמן , ההופך חתיכות בד לבגד חדש ומקורי ? שום מבוא לשירה החומרית אינו רשאי להתעלם מבעיה זאת . ז'קלין דה רומיי נוגעת בה , אך מציעה לקורא את הערכתה , ההולכת ומתבססת בחמשת הפרקים האחרונים של הספר : מבנה היצירות , דרכי התיאור והשירה , אופיים ועולמם הרוחני של האלים והגיבורים - כל אלה מעידים על
|
|