|
|
עמוד:11
ואף כתבו בה ( אבל לא דברי פילוסופיה ) - העדיפו לחבר את משנותיהם ביוונית , בערבית , בלטינית ובגרמנית . הוא מנתח את בחירתם של רבי נחמן קרוכמל ושל שמואל דוד לוצאטו לכתוב דווקא בעברית . אצל קרוכמל יש בכך משום פנייה אל בני דורו שלו בשפת המקורות המוכרת לו , והטענתה בתוך כך במשמעות חדשה . הוא מתפקד כאיש האמצע המבצע סינתזה הגליאנית , שתפקידה להבהיר לבני שיחו היהודים שיוכלו להפיק רבות מן החיבור עם העמדה המשכילית , המודרנית ופורצת הגבולות . אחיזתה של דת ישראל באמת היא לדידו שיא שאליו מתקדמת צעד אחר צעד האנושות כולה . לוצאטו , מנגד , כתב בעברית כדי להתנגד לפילוסופיה ולמדע כשיטות עצמאיות . היהדות היא לשיטתו תורה עיונית מעשית האמורה לעמוד אל מול המפעל הרציונליסטי . דווקא משום כך יש לתאר אותה בעברית . מבחינת התוכן ניצבו אפוא לוצאטו וקרוכמל משני עברי המתרס , אך שניהם נקטו את אותה השיטה עצמה : כתיבה בעברית לקהל קוראי עברית . היה להם , לשניים , קהל קוראי עברית , משום שהבנים הזכרים בתרבות העברית למדו תמיד לקרוא בשפת הקודש , למען יוכלו לקרוא בתורה ולהתפלל . זהו הבסיס לסייג השני שהזכרתי בדבריי על מאמרה של אליאור . העברית החיה שהוא מתאר היא שפתו של האב , אולם במשך מאות שנים היא לא תפקדה כשפת אם . לגני הילדים היה תפקיד מכריע בהפיכת העברית לשפתו של הבית כולו - הורים וילדים כאחד . צביה ולדן מספרת במאמרה על גני הילדים העבריים הראשונים ועל התפתחותם . הם נוהלו בשניים : גננת צעירה הממונה על החינוך , ולצדה מורה עברי האמון על הקניית השפה והתרבות העברית . שפה ותרבות פעלו אז שכם אחד . גן הילדים נקרא בית תרבות . הילדים רכשו את השפה הדבורה והכתובה יחד עם יסודות ההשכלה העבריים . הם הביאו את כל אלה אל הבית , שבו לא דיברו עברית . הילדים הקנו אפוא את שפת האם לאמותיהם . התהליך הזה התהפך : כיום מביאים הילדים את השפה מן הבית אל הגן . הגננות מתפקדות כ"שומרות" האמורות לחנך אותם לדבר בשפה תקנית . ולדן אינה מסתפקת בתיאורו של התהליך הזה , אלא מצביעה על דרכים אפשריות לשוב ולהפוך את גן הילדים לבית תרבות . אלא שמבט נרחב יותר מגלה שאין בכך די . מזל שיניאק , המפמ"רית לענייני לשון והבעה במשרד החינוך , מצביעה בדברים שהיא כותבת כאן על הידלדלות הולכת ונמשכת לאו דווקא ברמת העברית של הלומדים במערכת החינוך , אלא של המשאבים המוקדשים ללימוד השפה . בכיתות א-ב מוקדשות לכך שמונה עד עשר שעות שבועיות . בחטיבת הביניים - שתיים . בבחינות הקבלה לאוניברסיטאות אין כל אמת מידה של שליטה בשפה העברית . לכאורה יש היגיון במגמת ההצטמצמות הזאת - הלוא בכיתות הנמוכות יש ללמוד את האלף בית ואת הבנת הנקרא . מי שבגר , לעומת זאת , כבר יודע ומבין די צורכו . אולם הישגיהם הדלים של תלמידים במקצועות העברית , וכן תפיסת השפה לא רק ככלי לתקשורת אלא גם כשפת תרבות , פירושם שיש להקנות לשפה העברית יוקרה מחודשת . לשם כך יש צורך בהקצאת משאבים חומריים וגם בהעלאת קרנה של העברית בשיח הציבורי הכללי .
|
|