|
|
עמוד:12
את המחזות "כולם היו בני" על רקע מלחמת ארצות הברית ביפאן , ו"תקרית בוישי" על רקע השואה . רולף הוכהות כותב את "ממלא המקום" על האפיפיור והיהודים ואת "החיילים" על צ'רצ'יל והגרמנים . ז'אן פול סארטר כותב את "נידוני אלטונה" ו"ידיים מזוהמות , " ואת "הזבובים" ברמז כולל למלחמה , בלא שתוזכר בהם השואה בצורה משמעותית . קאמי כותב את "מצב של מצור" בלא קשר לשואה , ואת "הנפילה" כמונודרמה המבליטה באופן מודגש גם את השמדת היהודים . פטר וייס כותב את "החקירה על אושוויץ , " ואף על פי שאין הוא מזכיר בו את היהודים , הרי שהמחזה , שנקודת מבטו היא מרקסיסטית , מכוון בסופו של דבר לגורל היהודים במחנה ההשמדה הגדול . יוז'ין יונסקו כתב את "הקרנפים" על התופעה הנאצית ואת "הכיסאות" כזכר לחורבן האטומי , בלא להזכיר יהודים . חרמן ווק קושר בספריו , שהיו לסרטים דרמטיים , מלחמה בשואה , אבל נותן עדיפות לגורל עמו . ב"המרד על הקיץ" הוא כותב על המלחמה , עם רמז לנושא השואה . ברטולד ברכט התמקד בשני מחזות , "אמא קוראז' וילדיה" ו"ארתורו או" בנאציזם ובגרמניה . מאכס פריש התמקד במחזותיו , "אנדורה" ו"בידרמן ומבעירי האש , " גם בנאציזם וגם בשנאת היהודים . הדרמה העברית נדרשת כמעט כולה אך ורק לנושא השואה . כאלה הם מחזותיו של יהושע סובול שבמרכזם גטו וילנה , והמחזות שנושאם גורל יהדות הונגריה בידי הנאצים , "חנה סנש" מאת אהרן מגד ו"קסטנר" מאת מוטי לתר ; גורלם של ילדים פליטי שואה הוא נושא מחזהו של בן ציון תומר " ילדי הצל ; " השואה היא במרכז התסכית "פעמונים ורכבות" של יהודה עמיחי , וכן גם המחזה גדול ההיקף של אהרן צייטלין "בין האש והישע . " לאה גולדברג כתבה את "בעלת הארמון" בשילוב של נושא המלחמה והשואה . גם אצלה נקודת הכובד מוסטת לגורל שארית הפליטה . לפי אומדן שהתפרסם במוסף לספרות של "ניו יורק טיימס" בשנת , 1990 נכתבו למעלה מעשרת אלפים ספרים על אושוויץ בלבד . כל הכללה ז'אנרית היא איפוא חלקית ועשויה להיות שגויה , אולם אם לדון לפי מחזות רפרטואריים שעלו על הבימה , מוצדקת ההבחנה בין מלחמה ושואה בדרמה . כאמור , הדרמה העולמית נתנה דעתה גם למלחמה וגם לשואת יהודי אירופה , כשתי פרשיות היסטוריות שיש להתבונן בהן בנפרד . הדרמה העברית , ובעיקר זו שנכתבה במדינת ישראל , תחמה עצמה כמעט לגמרי בשואת יהודי אירופה , וביתר דיוק בזירות שונות שבהן בוצעו הפשעים הגדולים נגד יהודים . כיוצא מן הכלל המעיד על הכלל הוא מחזהו של מתתיהו שוהם " אלוהי ברזל לא תעשה לך , " שנכתב בפולין בראשית שנות השלושים והתייחס , למעשה , לתופעה של הנאציזם ומאבקו בתפיסה התנ"כית . המחזה נכתב כאזהרה בפני הצפוי למין האנושי כולו , אם יתגשם העיקרון האלילי הנאצי , המפריך את ציוויי היסוד שהושמעו באוזני העם היהודי והמין האנושי כולו , בעשרת הדיברות . ב . לתאר דבר על ידי דבר אחר במוטו לספרו "הלבר" מביא אלבר קאמי מובאה מכתבי דניאל דה פו , "מידה שווה של תבונה היא לתאר סוג אחד של מאסר על ידי משנהו , ממש כמו לתאר דבר הקיים במציאות על ידי דבר שאינו קיים . " ברומן הנודע שהיה גם למחזה " ) מצב של מצור ( " מיוצגים המלחמה והנאציזם על ידי המגיפה הפורצת באורן . המוני העכברושים המתים , מעוררי הזוועה והחלחלה , הם הדבר הבדיוני שבאמצעותו מתוארת מלחמת העולם השנייה בממשותה , מולידיה , קורבנותיה , מהותה הגלויה והנסתרת . בנוסחה דומה משתמש סארטר במחזהו "הזבובים . " זבובי המוות השחורים , שאין לתושבי ארגוס העוז להילחם בהם , נתפסו על נקלה על ידי תושבי פאריז כמייצגי שלטון הכיבוש הנאצי .
|
|