נמצאו 1133 ספרים בקטגוריה
לכל הספרייה
מאת: לילך לחמן, קציעה עלון
תיאור: אמא שלי הולכת עם אחותי התינוקת על הידיים, לבושה חצאית שחורה עם פרחים אדומים שלבם כתום, זה היה מזמן אבל אני רואה אותה לנגד עיניי. אני ודודתי מן העיר האחרת - נשלחתי אליה כדי שלא אהיה בבית בימיו האחרונים של אבי - עומדות מתחת לבית, מחכות. הימים ללא טלפון או אמצעי קשר אחר, אנחנו מחכות אם מעט או הרבה, והנה אמי עולה במעלה הרחוב. היא מתקרבת. דודתי פורצת בבכי, גם אמי. הן מתחבקות. אני מחכה. מלה לא נאמרת. אני מנחשת במה מדובר, אבל איש לא אומר את המלה, את המלה ההיא. אני מחכה. בתוכי נבעה פער, הרגע ההוא ניתק מרצף הזמן, התהום שנפערת בי מחכה להיסגר במלה, בשפה. מהי המלה ההיא? אולי אינה נאמרת, אני חושבת, מפני שאין מלה כזאת, כי מה שקרה אינו מתכנס במלה. --- הן לא אומרות מלה, השפה חסרה, המלה חסרה, אני חסרה, הזמן הופך תמיד, ואולי מה שקרה ולא נאמר, לא קרה. זה משאיר אותי לצפות, יתכן שאתקל בו באחד הימים, כשלא אצפה עוד. [...] יתכן שזו המיתולוגיה של הכתיבה שלי.

בספר זה מכונסים מסות ומאמרים על יצירתה רבת-הפנים של נורית זרחי, כלת פרס ישראל לספרות.
הוצאת גמא
מאת: ארז פירט
תיאור: התבונה היא היהלום בכתר האנושות – היא מבדילה אותנו משאר היצורים החיים – אבל התקדמות המדע והטכנולוגיה מבהירה שאין לנו בלעדיות עליה. תבונה ניתן ליצור בצורה מלאכותית או למצוא ברחבי היקום. האם נדע לזהות תבונה אל-אנושית כשנתקל בה? האם נצליח ליצור כזו בעצמנו? ואם כן, האם היא תקום ותדרוש את זכויותיה? האם נדע לאמוד את הסכנות וההבטחות הטמונות בה? המאמרים בספר דנים בשאלות אלו ומחפשים להן פתרונות מתחומי הפילוסופיה והמדע. החלק הראשון מנסה לחקור מהי תבונה אנושית, לבחון את מאמציה להבין את העולם ולבדוק אם ניתן לתת לה הגדרה כללית. השני עוסק בתבונה המלאכותית, בעתידה, בסכנות הטמונות בה ובבעיות המוסריות שמכונות העתיד יעמידו בפנינו. השלישי הוא ניסיון להציג ללא הטיה תופעות שרובינו פוטרים כלאחר יד – התופעות הפאראנורמליות.
ספרי ניב
מאת: יוסי כץ, רותי כץ
תיאור: הספר מתבסס על תצפיות, ראיונות והיכרות אישית רבת שנים של המחברים עם הקהילה ההוטרית – הקהילה הדתית השיתופית הגדולה ביותר בעולם המערבי.  בשני חלקיו – הראשון, עיוני והשני, יומן מסע – המחברים מתמקדים בחקר מקומן של הנשים ההוטריות בקומונות. כיצד מתמודדות הנשים ההוטריות עם העדר השוויון המגדרי המובנה בעקרונות דתם ובמסורתם? כידוע, הנשים ההוטריות מופלות מהגברים, אין להן זכות בחירה וזכויות אחרות הניתנות לגברים, הן אינן שותפות בהנהגת הקומונה ותחומי עיסוקן, תפקידיהן ודרגות החופש שלהן בקומונה מוגבל. מתברר כי ההיפתחות הגוברת והולכת של ההוטרים לעולם החיצוני, מרצונם ושלא מרצונם, המהפכה הטכנולוגית המואצת שעובר העולם ותהליכי הגלובליזציה, משפיעים על מקומן, תפקידן, מעמדן, התנהלותן והשפעתן של הנשים. הדימוי ההיסטורי על האישה ההוטרית המשתרכת הרחק מאחור בקהילה נוצרית אדוקה שבה אין שוויון בין המינים, אינו תואם למציאות הקיימת כיום.

היחשפותן הגוברת של הקומונות לעולם הצפון-אמריקאי הסובב אותן, מהווה גורם משמעותי ברצונן של הנשים להשפיע בקומונה – בראש ובראשונה בנושאים החשובים להן. עם זאת, בדרך כלל אין הנשים קוראות תיגר על עקרונות הדת והמסורת אלא מבקשות להשפיע במסגרתם. יש להניח כי ככול שיעמיק תהליך היחשפותן של הקומונות לעולם הסובב כך יגבר רצונן של הנשים לשינוי במעמדן ויתרחבו התחומים שבהם ירצו להשפיע.
יד טבנקין -  המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוצית
מאת: יעל ארליכמן
תיאור: פנחס שדה (1994-1929) היה משורר, סופר, הוגה דעות ואחת הדמויות יוצאות הדופן בתולדות התרבות הישראלית והמחשבה הדתית-היהודית של המאה העשרים. מבין שלל הדמויות שאכלסו את עולמה של הספרות הישראלית, רק בודדים הצליחו להלך קסם, להרגיז, לזעזע ולעורר רגשות עזים כל כך כמו שדה. בישראל החילונית והפוריטנית של שנות החמישים הוא היה מהבודדים שהעזו לדבר על אלוהים, על בדידותו של היחיד, על גאולה באמצעות החטא ועל השאיפה “להעמיד את החיים על יסוד אחר”. ספר זה מבקש, בפעם הראשונה, לבחון את הגותו של שדה ולעמוד על בשורתו הרוחנית. זאת, באמצעות ניתוח עומק רעיוני של יצירותיו – שהידועה שבהן היא הרומן האוטוביוגרפי “החיים כמשל” – ובאמצעות ניתוח שיטתי של תפיסותיו בנוגע לדמותה של האלוהות, מהותו של החטא ומשמעותה של היצירה האמנותית. מתוך כך עולה בספר תפיסת עולמו הדתית-קיומית הייחודית של שדה: תפיסה רדיקלית, בלתי מתפשרת, הרואה את התשוקה ואת הגעגוע כקווי היסוד של החיים הדתיים; תפיסה הגורסת, כפי שהגדיר זאת שדה בעצמו, כי “החיים הם משל, ואלוהים הוא הנמשל”.
כרמל
מאת: אבי שגיא
תיאור: האם היהודי הוא ישראלי; בשר ודם, או שמא היהודי אינו אלא הסובייקט המופשט של אידיאות; עם המכוּנן אך ורק על-ידי “הספר”, מעין רוח רפאים ללא קיום ממשי? האם מולדתו היא ארץ ישראל, כברת ארץ ממשית שאליה הוא משתוקק, או שמולדתו של היהודי היא ארון הספרים שאין לו עגינה במקום ריאלי אלא בתודעה שבלב? שאלות יסודיות אלה מסרבות להיעלם מהשיח היהודי כבר מאות בשנים; התשובות להן יוצרות מעין שני עמים יהודיים שונים, ההולכים ומתרחקים זה מזה עד כדי אובדן הדמיון המשפחתי ביניהם: חלק אחד מעוגן בקיום הממשי ובמרחב מקומי, וחלק אחר מכונן על-ידי ספריה ומערך אידיאות. הספר עם מולדת וספר, הוא ניסיון ראשון להתמודדות מקיפה עם שאלה זו. הוא בוחן את רגע לידת הרעיון ההופך את הקיום היהודי ואת המולדת הממשיים לקיום רוחני המנותק מהממשות הריאלית. טענת הספר היא שאידיאות אלה התפתחו כתגובה להגותו של הפילוסוף פרידריך הֶגֶל, שאפיין את היהודי כרוח רפאים שנותק מההיסטוריה הממשית. אינטלקטואלים יהודים רבים אישרו את הניתוח שהציע הגל, אבל טענו כי דווקא מה שהגל שלל – ראוי להוקרה: העם היהודי הוא עם הנצח, כי הוא עם המכונן על-ידי הרוח, ומולדתו היא הספר. הספר מנתח באופן ביקורתי את מכלול הרעיונות שצמחו בהקשר זה. שיאו של הספר מצוי בטענה שהציונות היא התמודדות חזיתית עם הרחנתו המוחלטת של העם היהודי. הציונות בשלל גילויה היא תביעה לשיבה אל הקיום היהודי הממשי, חזרה לחיי בשר ודם הנטועים במקומות. חיים אנושיים קונקרטיים הם ערש לידת האידיאות, ולא הניתוק מהם. הספר מראה כי המהפכה הציונית היא שיבה אל תפיסות היסוד של המסורת היהודית עתיקת היומין, שצירפה את הרוחני לממשי, ושללה את החריגה מהממשי. הספר מציב תפיסה המשלבת עבר בהווה והווה בעבר, ומצביעה על המשמעות הקיומית של חיים יהודיים, המחייבים את מכלול הקיום הממשי.
כרמל
מאת: תרצה פרויס־יעקבסון
תיאור: יוצרים מעטים בלבד במאה העשרים זכו לתהילה כזו של פרננדו פסואה. בעברית ראו אור בעשרים ושבע השנים האחרונות עשרה ספרים פרי עטו של המשורר והסופר הפורטוגלי, תופעה שאין לה אח ורע ביחס לשום יוצר זר אחר. ההתעניינות האדירה בארץ בתרגומי יצירתו הפורייה נובעת מאיכותה הייחודית והנדירה. חידה אופפת את האיש ואת כתביו, ואספת עם בנפש אחת, מחקר מאת תרצה פרויס-יעקבסון, מתעמק באחת התופעות המרתקות שאפיינו את חריגוּת יצירתו. פסואה חש שלא הוא עצמו עומד מאחורי תוצריו, וכי אלה למעשה נכתבו כפרי רוחם של מחברים אחרים שהשתמשו בו כמדיום להבעת הגיגיהם האומנותיים. אותם מחברים, ההטרונימים, העסיקו רבים וטובים, והם עדיין מעוררים פליאה והערכה בקרב קוראי היוצר ומבקריו. המחקר הנוכחי מתמקד בהטרונימים ומסייע לקוראי פסואה ולאוהביו לתהות על קנקנו.
כרמל
מאת: עירית עמית-כהן
תיאור: מה יוצר שייכות וקרבה למרחב שבו חיה קהילה? כיצד מתרחש הקשר ואיזה פריטים משתתפים בו?
ספר זה בא לבחון קבוצה של פריטים במרחב הקיבוצי המעצבים את הקשר למקום בקהילה המצויה בתהליכי שינוי פיזי, חברתי, כלכלי ואידיאולוגי. מדובר בנכסי מורשת תרבות פיזיים, כגון מועדון, שטח פתוח ושמורה מתוחמת, שדרת עצים וגן מעוצב, יצירת אמנות, נכס היסטורי, ובלשון חברי קיבוץ: 'חצר הקיבוץ'. הרצון לדון בנכסי מורשת התרבות של החברה הקיבוצית נובע מן ההכרה שלנכסים אלה פוטנציאל להקל על השינוי בחברה הקיבוצית ובאמצעות טיפוחם לקדם את מעורבות הקהילה על כל קבוצותיה וגווניה.

כדי לבסס גישה זו, נערך בשנים 2007 - 2009 מחקר רחב בעשרים קיבוצים, פרוסים במרחבי הארץ, בצפון, במרכז ובדרום. ספר זה מציג את תוצאות המחקר, אך לא מסתפק בכך. הוא מוגש לחברה הקיבוצית לחיזוק חוסנה ולעודדה להתייחס לנכסים אלה בתכניות המקדמות את פיתוחו של הקיבוץ המתחדש.
יד טבנקין -  המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוצית
מאת: דוד מרקיש
תיאור: כולנו יצאנו מתחום המושב, כשם שהספרות הרוסית יצאה משולי האדרת של גוגול", כך פותח דוד מרקיש את סיפורה של יהדות רוסיה־רבתי. תחום המושב, שאת גבולותיו התוותה הקיסרית יקתרינה הגדולה, החל לגסוס עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים ברוסיה. יושביו התפזרו ברחבי העולם, ולאחר המהפכה תפסו לא מעטים מהם עמדות מפתח בשלטון ובתרבות הסובייטית. "היידישלנד" — ערש התרבות היהודית בחלק זה של מזרח אירופה — כלתה מן העולם במלחמת העולם השנייה. ראשי התרבות היהודית בברית המועצות היו ברובם יוצאי "תחום המושב": המשורר והסופר פרץ מרקיש — אביו של המחבר, ומהנציגים המובהקים של ספרות היידיש המודרניסטית, שחקן התיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה סולומון מיכואלס, הסופר דוד ברגלסון ועוד. לאחר פלישת הנאצים הם הועמדו בראש הוועד היהודי האנטי־פשיסטי, שהוקם ביוזמתו של סטאלין במטרה לגייס את יהדות העולם ואת אמצעיה למאבק נגד הגרמנים. ב־1948 נרצח מיכואלס, מנהיגה הלא מוכתר של יהדות ברית המועצות, והוועד חוסל; ב־1952 הוצאו להורג מנהיגיו. מדוע בחרו חלק ניכר מסופרי וממשוררי היידיש להישאר בברית המועצות? כיצד נשזר גורלם הפרטי בגורלה, ומה היו התוכניות של סטאלין ביחס ליהדות ברית המועצות? בין התחומים מנסה לרדת לשורשן של שאלות אלה. הוא נע על הגבול שבין תעודה לספק-בדיון ספרותי. נימת הכתיבה, המסתייעת בהומור ובאירוניה, מקנה למחבר את המרחק הנחוץ לו לכתיבת סיפור, שלמעשה הוא חלק בלתי נפרד ממנו.
הקיבוץ המאוחד
מאת: הילית אראל-ברודסקי
תיאור: ספר זה נולד מתוך אהבה. אהבת הפסיכואנליזה ואהבת האמנות והתרבות. אהבות אלו מפרות ומעשירות האחת את רעותה, ובמובנים רבים התפתחו וממשיכות להתפתח מתוך השפעה הדדית. אם בתחילת דרכה ביקשה הפסיכואנליזה להתקבל כדיסציפלינה מדעית, דומה שבמאה ה-21 הפסיכואנליזה מאפשרת לעצמה להרפות מעט מאחיזתה הקלאסית ומבקשת להתרחב ולצאת מגבולותיה, לחתור תחתיהם, ולהיעזר לשם כך ביצירה. במובן מסוים הפסיכואנליזה בת-זמננו משמרת את הגלופה של החשיבה הקלאסית, ובה-בעת היא מתרחבת ויוצאת אל מה שקיים בין המילים ומעבר למילים, מתוך ניסיון לפגוש את אזורי הנפש שבהם השדה של המילה אינו מצליח להחזיק את מלוא עוצמת החוויה.

האם המוזה היא זו שמאפשרת לנו לחשוב אנליטית? ליצור? או שמא זו המשמעת הכמעט דתית שבה אנו מגיעים מידי יום לחדר הטיפול ושבים ומקשיבים בכל פעם מחדש למטופל המגיע אלינו? במובן זה המושג "שתי וערב" מקפל בתוכו את שתי העמדות הללו של עבודה יומיומית אדוקה ויצירתיות המתעוררת מתוכה ולעומתה – אריג עשיר הנטווה ביניהן. אסופת מאמרים זו נעה בין נקודות הממשק והשונוּת שבין הפסיכואנליזה לבין תחומי אמנות מגוונים כגון מוזיקה, אמנות פלסטית, ספרות, צילום, קולנוע, ארכיטקטורה, מחול, תורת הסוד ובודהיזם.
רסלינג
מאת: אלירן בר-אל
תיאור: מחשבת האינסוף מגולל את התשובות השונות שניתנו לשאלות הכי אינסופיות על בריאת העולם, מקור האדם, תפקיד השפה, הסדר החברתי ועוד. תוך קריאה ביקורתית בטקסטים עתיקים וחדשים נִתווה מסלול חקירה שחוצה גבולות בין תחומי ידע שונים: הוא מתחיל בפילוסופיה, ממשיך לתיאולוגיה ובלשנות, ומסיים במתמטיקה וסוציולוגיה. מטרת החקירה היא אתגור שתי צורות החשיבה השולטות כיום – הדתית והחילונית. בעוד שהראשונה נחשבת כחסרת תבונה והאחרונה כחסרת אמונה, אזי ספרו של אלירן בר-אל מבקש לשלב אמונה עם תבונה.

לשם כך, טוען המחבר, יש לסרב לחשוב את הדת בניגוד למדע. תחת זאת הוא מציב את הפילוסופיה כמתחרה של הדת על פרשנות המדע. משם ממריא הספר למחוזות התיאולוגיה לטובת קריאה בסיפורי הבריאה היהודיים ופרשנותם – אז מתבהר מקומה הייחודי של השפה כתווך אלוהי-אנושי. אבל במקום לוותר על מחשבת האינסוף עקב מגבלות השפה ונפתוליה, פונה הספר לתורת הקבוצות המתמטית ומציע אותה כמקור מפתיע אך הכרחי להתרת סבך חיינו. בתנאי סבילותה היא מאפשרת לברוא (ולשנות) יקום אינסופי המתחיל בריק מוחלט. ההשלכות הנגזרות מכך הן ש"האחד איננו", ומכאן נובע העיקרון הסוציולוגי ש"להתקיים משמעו להשתייך" ולהיות במערכת יחסים עם משהו אחר. לכך השלכות אתיות ופוליטיות המנסחות קשר חדש לאינסוף, כנגד האפשרויות הרווחות המבטיחות לנו סופיות ושומרות לאל ולכסף את הנצחיות.
רסלינג
מאת: שניר מורדוך
תיאור: ספרו של שניר מורדוך מציע קריאה פרשנית צמודה בחמש יצירות ("מזוודה על השלג", "לליה", "המינגווי וגשם הציפורים המתות", "ויקטור ומאשה" ו"ליקוי ירח") שנכתבו בעברית על ידי סופרים יוצאי ברית המועצות אשר עלו לישראל במסגרת העלייה הגדולה של שנות 70 – אולה (אולגה) גרויסמן, מרינה גרוסלרנר, בוריס זיידמן ואלונה קמחי. קריאה זו בוחנת את האופן שבו משתקפים ביצירות אלה היבטים שונים של הספרות הישראלית מבחינת הנושאים, הז'אנרים, הסגנון הלשוני והספרותי של היצירות, לצד בחינת סוגי הנרטיב של המחבר ושל הגיבורים, סוגיית עיצוב ממד הזמן והמרחב ביצירות, היחסים בין הבית והחוץ, האני והאחר, היחיד והחברה, נקודות התצפית של הגיבורים ותחושת הזרות שלהם כלפי הסביבה שבה הם חיים. היצירות נבחנות הן ביחס לנקודת התצפית הכפולה, הדו‐לשוניות, המשקפת זהות עצמית כפולה וביקורתיות ביחס לישראלי, והן ביחס לשאלה האם גיבורי היצירות חשו מידה מסוימת של בושה בשל המסורת הרוסית שהם סוחבים על גבם, ואם כן – האם ייתכן שהסופר המהגר, העולה יוצא ברית המועצות, הוא למעשה ישראלי יותר מהצבר הישראלי.
רסלינג
מאת: מיכל פרם כהן
תיאור: שרה פייגה פוֹנֶר לבית מיינקין (זאגר 1854 –פיטסבורג 1937) הייתה ככל הידוע האישה הראשונה שפרסמה סיפורת עברית מקורית. בין השנים 1881 ו-1903 פרסמה רומן, שני סיפורים היסטוריים-לאומיים וקובץ זיכרונות, ובכך הקדימה בשני עשורים את הסופרות העבריות שכתבו בארץ ישראל בראשית המאה ה-20. פונר מיינקין נמנית על קומץ משכילות בנות דורה שרכשו בקיאות בעברית וכתבו בה; אך בעוד שהן פרסמו שירים, מאמרים ותרגומים היא פרסמה סיפורת, ובכך חדרה לתחום שהיה נחלתה של ההגמוניה הספרותית הגברית. כמו שאר המשכילות העבריות, ספגה פונר מיינקין את גל ההתנגדות לכתיבתן של נשים בעברית מצד הממסד הספרותי בן זמנה, אך היא התמידה בכתיבתה וכך סייעה לסלול את הדרך לסופרות העבריות בארץ ישראל. ספרה המקיף והמעמיק של מיכל פרם כהן מציע דיון ספרותי, היסטורי, מגדרי ולשוני ביצירותיה של פונר מיינקין בהתאם למודלים המחקריים של ספרות ההשכלה וספרות התחייה במזרח אירופה, וכן בהתאם לכלי הניתוח הספרותיים-מגדריים המיוחדים לכתיבתן של נשים. כמו כן כולל הספר סקירה מקיפה של התקבלות יצירותיה מאז פרסומן עד ימינו, לצד ניתוח הסיבות למקומן השולי במערכות הספרותיות בנות זמנן ובמחקר הספרות ההגמוני, כולל דחיית טיעוניו של דוד פרישמן בביקורתו הידועה על ספרה הראשון. רק בשלהי המאה ה-20, עם תחילתו של המחקר על הסופרות העבריות הראשונות, החלה ההתעניינות בפונר מיינקין ובכתביה. מטרת הספר הנוכחי לשלב את כתביה על ביטוייהם הנשיים הייחודיים בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית החדשה, וכן בכתיבתן של הסופרות העבריות, וכך להשלים חוליה המקשרת בין הכתיבה הנשית באירופה לכתיבה הנשית בארץ ישראל במפנה המאה ה-20.
רסלינג
מאת: אבשלום ארבל
תיאור: ספרו המרתק של ההיסטוריון אבשלום ארבל מבקש להסביר את מהותו והולדתו של הסכסוך היהודי-ערבי עם תובנות עכשוויות אשר עשויות להאיר באור שונה את המפגש הראשוני של התנועה הציונית עם האוכלוסייה הערבית, עם המציאות שהתקיימה בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בתקופה זו נערך המפגש הראשוני והרה הגורל, מבחינת שני העמים, בחבל ארץ זה; שנים שבהן נוצרו והתקבעו היחסים בין שני העמים, אשר השפיעו על עתיד המפעל הציוני, לצד הטרגדיה הערבית המקומית. המחבר בוחן וחוקר תקופה ראשונית זו, שכן ממנה ניתן להבין את פשר התהום שנפערה בין שני העמים, אשר לפחות מבחינה היסטורית-תנ"כית הם בני אותו אב. ספק אם מתיישביה הראשונים של התנועה הציונית היו מוכנים לקראת עימות עם שכניהם; שמא סברו המתיישבים הראשונים שהם מגיעים לארץ ריקה מאדם אשר ממתינה לגואלה ולהפרחתה, ולהפתעתם גילו שאינה ריקה מאדם, שנמצאים בה באופן קבע לא מעט תושבים אשר לא מקבלים כמובן מאליו את חדירת התושבים החדשים למרחביהם, ואשר ראו בהתיישבות הציונית מעין פלישה לא לגיטימית לאזור מגוריהם ולגזלת פרנסתם. תוצאת המפגש של שני העמים הובילה שלא ברצונם לראשית העימותים והסכסוכים שמשקפים את ההוויה הנידונה, שמוצגת בבהירות מחשבתית בספר זה, ואשר באה לידי ביטוי בשלושה היבטים עיקריים: התעלמות היישוב היהודי מתושבי הארץ הוותיקים; המפגש הבלתי נמנע ביניהם, וסכסוך הקרקעות שממשיך לרדוף את דרי המרחב עד ימינו.
רסלינג
מאת: נתן רון
תיאור: לארסמוס מרוטרדם (1536-1466), הלמדן המהולל, "נסיך ההומניסטים", שנודע כמבקר הממסד הכנסייתי וכמחבר השנון של "השבח לטיפשות", יש גם צד אחר וידוע פחות. השימוש בשמו או במורשתו כדי להעביר מסרים של סובלנות ורב-תרבותיות הוא במידה רבה תוצאה של אידיאליזציה ונטייה רבת שנים להתעלם מיחסו העוין ל"אחר". הניסיונות לראות בארסמוס מבשר האיחוד האירופאי, כמו גם ההתנסחויות המהללות את הקוסמופוליטיות שלו, לוקים באידיאליזציה ומתעלמים, במודע או שלא במודע, מהצד הלא מואר של תפיסת עולמו. ארסמוס בז לטורקים (ובכלל זה לאסלאם), לתרבותם ולדתם בתקופה שבה הייתה האימפריה העות'מאנית בשיאה תחת שלטון הסולטן סולימאן ה־1. יחס דומה הפגין ארסמוס כלפי הדת היהודית ומאמיניה. רוח הזמן לא פסחה על ארסמוס אשר ייחל לימים שבהם "כולנו נהיה פטורים מהיהדות ליהנות מאושר ומשלווה". אף על פי כן, למרות שארסמוס עצמו לא נמנה עם חלוצי המאבק לסובלנות דתית, שהתפתח בעקבות רדיפתו של מיגל סרווטוס (1553-1511), ושבו בלט במיוחד סבסטיאן קסטליו (1563-1515), הספר מצביע על הדרך שבה הציתו דרכי מחשבתו של ארסמוס את תודעת הסובלנות הדתית של קסטליו ואחרים. ספרו של נתן רון נוגע במכלול תרומתו של ארסמוס, אבל אינו מתיימר להקיפה. מבלי להמעיט מתרומתו הגדולה של ארסמוס לתרבות האירופאית בתחומים מגוונים, הספר מתמקד ביחסו של ארסמוס ל"אחר" – לטורקים ולאסלאם – ואינו פוסח על דחייתו המוחלטת את היהדות והיהודים.
רסלינג
מאת: מרטין בובר
תיאור: לא מעט ביוגרפיות חשובות מרחיבות דעת ומשכילות נכתבו על אודות איש הרוח והפילוסוף מרטין בובר – הוגה עז רושם, שהדי הגותו, אמרותיו וכתביו אוחזים בנו גם היום למעלה מחצי מאה לאחר מותו. יחד עם זאת, כל הביוגרפיות יחדיו, חשובות ומעמיקות כפי שהן, אינן משתוות בעוצמתן הספרותית לספרון זה, שניתן לראות בו מעין אוטוביוגרפיה מזוקקת הכתובה בצורה של פרגמנטים קצרים.
נהר ספרים
מאת: דיוגנס לארטיוס
תיאור: "ישנו טוב אחד בלבד – ידע, ורע אחד בלבד – בורות." דיוגנס לארטיוס (המאה השלישית לספירה) הוא לנו בחינת חידה, אולם בלעדיו לא היינו יודעים דבר כמעט על חייהם של עשרות פילוסופים נודעים מן העת העתיקה. ביצירתו הגדולה חיי הפילוסופים, המונה עשרה ספרים, הוא מוסר פרטים חשובים על מוצאם של ההוגים הגדולים, אורחות חייהם, אופיים, אמרותיהם, משנתם, יצירותיהם ונסיבות מותם. לפנינו תרגום עברי ראשון לספר השני ביצירה: סוקרטס וממשיכיו, ובמרכזו דיון בדמותו המרתקת של סוקרטס, אשר, כשם שמעיד עליו קיקרו, "היה הראשון שקרא לפילוסופיה לרדת מן השמיים." לאחר מכן נסב הדיון על יורשיו של סוקרטס ותלמידיהם של אלה, אשר נתכנו "סוקרטיים". הביוגרפיות מתובלות בשלל אנקדוטות, אמרות כנף ומכתמים – הן משעשעים הן מרחיבי דעת – שהם מסימני ההיכר של דיוגנס כביוגרף.
נהר ספרים
מאת: גי דה מופסאן
תיאור: "מופסאן סוקר וסורק את מסתרי נפש האדם בעת שפרויד מתחיל לעבוד על הנושאים הללו. אפשר לומר שהוא הקדים את תגליותיו של פרויד בכך שהציג באופן שונה את נתוני הבסיס הפסיכולוגיים. וכך מקבל הטקסט הספרותי עוצמה של מסמך קליני. הוא רכש היכרות כה מרשימה עם המכניזמים הפסיכולוגיים שגם כיום יש בו כדי ללמד אותנו. בעיניו של מופסאן, הסופר הוא פסיכולוג ממדרגה ראשונה." [מריאן בורי, אוניברסיטת סורבון, פריז]
נהר ספרים
מאת: שארל נודיה
תיאור: אוהבי הספרים באשר הם: מהביבליופיל האמיתי, זה שכרת ברית אמונים של אמת עם הספרות, עד הביבליומן שעבורו הספרים הם לא יותר ממוצר ראווה. בתוך הקטלוג נמצאים לא רק הקוראים עצמם אלא גם האנשים האמונים על הבאת הספרות לקוראים: המוציאים לאור ומוכרי הספרים. נודיה מניח גם אותם על קרש החיתוך ומחלק אותם לקטגוריות מחמיאות יותר ומחמיאות פחות, ללא חמלה מיותרת. נודיה מצייר תרשים של הדרדרות: הספרות יורדת מערכה, הקוראים הולכים ונעלמים, חנויות הספרים (ואיתם המוכרים) צפויים להיעלם, הספר הופך למוצר זול בעל חיים זמניים ביותר ועולם הספרות כולו הופך לשוק שמהותו צריכת מוצרים ולא הנאה אמנותית.
נהר ספרים
מאת: תומאס אדוארד לורנס
תיאור: תומס אדוארד לורנס, שנודע בהיסטוריה כ"לורנס איש ערב", היה דמות שעוררה את סקרנותם של דורות ברחבי תבל קרוב למאה שנה. היומן האישי שכתב בשנת 1911 בהיותו בן 23, לא נועד כנראה להתפרסם. ניסוחיו וסגנון כתיבתו משתנים לאורך כמה עשרות דפיו וייחודו בכך שהוא מזמין הצצה לראשית דרכו בארכאולוגיה ולעשייתו המודיעינית הייחודית. דבריו רומזים על הדרך שבה הוא עתיד להיות דמות דומיננטית הן בשדה הקרב והן בעיצוב המדיניות של מנהיגי האימפריה הבריטית בכל הנוגע למזרח התיכון במהלך מלחמת העולם הראשונה, ומיד עם סיומה. אנו פוגשים אותו בשנת 1911, בחודשים יולי–אוגוסט, לקראת סיום עונת חפירות ארכאולוגיות בכרכמיש. באותה עונה ניהל את החפירות דויד הוגארת' (Hogarth), ארכאולוג בכיר באוניברסיטת אוקספורד, שכיהן כמנהל המוזיאון הארכאולוגי בעיר זו – המוזאון הראשון מסוגו בעל מסורת של מאות שנים. לורנס בן העשרים ושלוש סיים את לימודיו לתואר ראשון בהצטיינות והוגארת' ראה בו מדען צעיר שלו עתיד מבטיח. עם צירופו לעונה זו גם הטיל עליו למלא תפקיד חשוב באיסוף החומרים לכתיבת הדו"ח הסופי בן מאות העמודים על העונה, כולל מאות רבות של צילומים. על היקפי החומר הזה שנועד להתפרסם בחסות ה"מוזאון הבריטי" אפשר ללמוד מעיון בשלושת המכתבים ששלח לורנס לאימו ושתרגומם צורף ליומן.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: דיוגנס לארטיוס
תיאור: מספרים שאפלטון ראה מישהו משחק בקוביות ועל כן נזף בו. אמר לו האיש, כי ההימור קטן, "אבל ההרגל," השיב אפלטון, "אינו קטן." שאלוהו אם ייכתבו זכרונות על אודותיו, כשם שנכתבו על אודות קודמיו; השיב: "ראשית עלינו להשיג שם, ואז יהיו זכרונות רבים." [מתוך הספר] על הטוב והרע הוא אמר דברים כאלה: התכלית היא ההידמות לאל. די במידה הטובה כשלעצמה עבור אושר. אך היא זקוקה גם לכלים שהם בחינת יתרונות גופניים: כוח, בריאות, תחושה זריזה וכיוצא באלה, וכן לטובות חיצוניות, כגון עושר, ייחוס ושם טוב. אך החכם כלל לא יהיה פחות מאושר, גם אם דברים אלה יחסרו לו. [מתוך הספר] דיוגנס לארטיוס (המאה השלישית לספירה) הוא לנו בחינת חידה, אולם בלעדיו לא היינו יודעים דבר כמעט על חייהם של עשרות פילוסופים נודעים מן העת העתיקה. ביצירתו הגדולה חיי הפילוסופים, המונה עשרה ספרים, הוא מוסר פרטים חשובים על מוצאם של ההוגים הגדולים, אורחות חייהם, אופיים, אמרותיהם, משנתם, יצירותיהם ונסיבות מותם. לפנינו תרגום עברי ראשון לספר השלישי ביצירה: אפלטון, ובו דיון בחייו, יצירותיו ועיקרי משנתו של הפילוסוף הגדול. "אפלטון – חיי הפילוסופים" הוא הספר השניים עשר בסדרת "זמן לפילוסופיה" בתרגומו של אברהם ארואטי.
נהר ספרים
מאת: רות דורות
תיאור: אף על פי שרוב האנושות מחשיבה את הפנים כמשקפות העיקריות של אופי האדם, מחקרים הוכיחו שהיד היא האיבר שעליו ניתן לסמוך ביחס לניתוח האישיות, מכיוון שלא כמו הבעות הפנים, צורת היד, מרקמה, קוויה ותנועותיה נשלטות על ידי המודעות-תודעה. ספרה של רות דורות – אשר תחילתו ביד האל ב"בריאת האדם" למיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית וסיומו ב"יד הבורא" לאוגוסט רודן – עוסק במרכזיותה של היד במבחר יצירות אומנות (ציורים ופסלים) שבהן היא משמשת בתפקיד מעשי, פרשני, רגשי וסמלי, בקונטקסט של מוסכמות או של מחוות חברתיות, פוליטיות או כאלה הלקוחות מתחום הנימוסים וההליכות. ללא התייחסות לתפקודן של הידיים ביצירות אלו תהיינה הבנת היצירה ופרשנותה לוקות בחסר. מאחורי פרגוד הספר מסתתרות ידי האומנים היוצרים, יוצרי הידיים. בתארו את יד האל הבוראת את אדם הראשון ב"בריאת האדם", ג'ורג'ו וזארי (הצייר, האדריכל והסופר) מתייחס לידי האומן שציירו את אותה יד כאל "ידיים אלוהיות", ובכך הוא משווה בין היד היצירתית של הצייר, אשר לה היבט אלוהי, ליד הבורא, אשר אותו הוא מכנה "הארכיטקט השמימי". כמה מאות שנים מאוחר יותר, בהכירו את אוגוסט רודן, המשורר ריינר מריה רילקה מתייחס לכוח היצירתי רב-העוצמה שטמון בידי האומן אשר באות במגע ישיר עם החומר ללא תיווך של עט או מכחול: "הפֶסל נכנס לתהליך טרנספורמטיבי, שם החומר הבלתי מעובד 'מיתרגם לשפת הידיים'". על פי רילקה, ידי האומן בעלות ההארה, המלאות הבעה, עוצמה ורגש, הן "ערוצים ישירים המוליכים מהמוח כלפי חוץ בהיותן מכשירי השראה, חלומות וזיכרונות".
רסלינג
מאת: ירון ג'אן
תיאור: ספרו פורץ הדרך של ירון ג'אן, רעשי המודרניות, מציע לקוראיו להתבונן באמצעות האוזניים בהיסטוריה של גרמניה במחצית הראשונה של המאה ה-20. על ידי שימוש בכלי ניתוח מתחום ההיסטוריה התרבותית, הספרות והפסיכולוגיה מגולל המחבר תמונה קולית מצמררת של חברה במשבר, שראשיתו בשדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה ושיאו במפגן ההרס הטוטלי שחוללה מלחמת העולם השנייה. סיפורה הקולי של גרמניה במלחמת העולם הראשונה מסופר מבעד לאוזניו של לוחם החי"ר אשר נתון תחת אש, של הלוחם בצוללת השרוי בדממת המעמקים, ושל טייס הקרב שבטיסתו מעל החזית מאבד את ממשותה. רעשי המודרניות מגולל את ניסיונה של רפובליקת ויימאר להמיר באמצעות קדמה טכנולוגית את הסאונד של המלחמה בסאונד של שלום; הוא מציג את עליית היטלר לשלטון ככזו המבשרת את שובם לגרמניה של רעשי המלחמה וקולותיה. הספר מתאר את התבססותו של המשטר הנאצי כמשטר רועש, וסוקר את פסקול ההרס והחורבן שחוללה מלחמת העולם השנייה בגרמניה – פסקול שאינו מורכב רק מקולותיה ומרעשיה של גרמניה, אלא גם מקולן של זוועות המשטר הנאצי, ובראשן השואה.
רסלינג
מאת: אורנה קסטל
תיאור: דווקא באמצעות חשכת אולם הקולנוע ניתן לומר משהו על חשכת המפגש הפסיכואנליטי. הקסם נגלה מתוך ההבדל – בין אורו של המסך לחושך שבו נתונים הצופים. כך גם באנליזה: הלא-מודע מופיע כאלומת-פנס, סודק בחשיכה, עבור מי שמוכן לצפות. תשוקת הבמאי, כמו זו של האנליטיקאי, מניעה משולש של ארוטיקה (צופה-במאי-סרט), שבו הקולנוע משמש כאחר אנליטי, ספיח דיפלומטי בן-זמננו. בעוד שנהוג לחשוב שבקולנוע "הכול אפשרי", מעניין לגלות כיצד אטימות המסך הלבן דווקא עוצרת את ה"אין-גבול" של המבט הספקולרי – המשלב הדמיוני של לאקאן.

אובייקט התשוקה נודד מהקולנוע לפסיכואנליזה, מהבמאי לצופה, מהאנליטיקאי לאנליזנט, כשהאפשרות לומר כרוכה תמיד בתנועה. אצל הכותבת מדובר, קודם כל, בתנועת – שפה. לכן, גם אם לאקאן, איריגארי, קריסטבה וז'יז'ק הם המורים הטקסטואליים, הרי ששפעתם המילולית היא רק קרש קפיצה (טרנספרנסיאלי) לביטוי האסתטי, הלירי, שמפציע במפגש הנוכחי; הזדמנות לעורר את השפה בחידושי לשון, להשתמש בחומרי גלם כפעולת האומן הרוקם פסיפס ייחודי מכל הבא לידו.

הקפיצה הרציפה, והבו-זמנית, מהקולנוע לאנליזה וחזרה, כמו על טבעת מוביוס, מזמינה לטעימה מהנסתר הקליני המתקשה להימסר – להיות מדווח ומופץ. לאור שקיעת נוכחות המפעל הפרוידיאני אשר מוחלפת בפתרונות המוניים וגורפים של התעשייתי והממוכן, מוצעת כאן אפשרות חזרה אל הידע הפרטיקולרי, הפרסונלי, הגנוז והמוצפן. זו דרך להעשיר ולדמיין את התיאוריה כך שלא תחנוק ותגזול את החירות של ה"לעשות עם האין". לעשות כנגד, למרות ויחד עם הקיום המותנה – זהו תוצר הלוואי של מתנת האנליזה, מתנת הקולנוע.
רסלינג
מאת: נירה טסלר
תיאור: ספרה של נירה טסלר עוסק במוטיב הפרח באמנות של נשים שהשתייכו לזרם המודרניסטי החל מהמאה ה-19 ועד ימינו. בתחילה מובא דיון במשמעותו הסמלית של הפרח בטקסטים קנוניים דוגמת "שיר השירים", אשר בו משולה האהובה ל"שושנה בין החוחים" ול"גן נעול". דימויים אלגוריים אלה חלחלו במרוצת הדורות לאיקונוגרפיה הנוצרית, עטפו את דמותה של מריה במטפורות מרהיבות וזכו לביטויים בשדה האמנות הפלסטית במהלך המאות ה-12 עד ה-19. במרכז הספר מובא דיון על אודות משמעות השינוי שחל באופן תיאור הפרח באמנות נשים אמריקאיות אוונגרדיות במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, בשלושה מרכזים מודרניסטים: ניו-יורק, קליפורניה, מקסיקו. נירה טסלר מסבירה כיצד יוצרות מודרניסטיות מתחומים שונים, דוגמת גלספל, שטטהיימר, או'קיף, פלטון, קנינגהם, מת'ר, מודוטי וקאלו, אשר היו מודעות לסמליותו הדתית של הפרח ביהדות ובנצרות, הפכו אותו לדימוי אלגורי אשר מייצג את האישה החדשה, המודרנית, בעלת העמדות האינדיבידואליות. זו פרשנות נרחבת למהותו, סמליותו ותפקידיו החדשים של הפרח בגישה נועזת ומקורית, בהקשר של מאבק הנשים להשגת זכות הבעה והצבעה. הספר נחתם בהצגת עבודות של יוצרות אמריקאיות פמיניסטיות עכשוויות, דוגמת שיקגו ושפירו, אשר מבצעות מחוות לאותן יוצרות מודרניסטיות באמצעות דימוי חדש ונועז של הפרח, תוך כדי שימוש בחומרים "נשיים" ובטכניקות חדשניות – בבחינת חיבורן אל אימהותיהן הרוחניות.
רסלינג
מאת: יעל מונק, אורנה לביא-פלינט, איתי חרל"פ
תיאור: פיקציה: מבחר מאמרים על הדרמה הישראלית בטלוויזיה חוקר את הדרמות ואת סדרות הדרמה בטלוויזיה הישראלית. המאמרים בספר נעים על ציר כרונולוגי - מהקמת ערוץ ציבורי אחד בשלהי שנות השישים, דרך המעבר לעידן רב-ערוצי, עד האלף הנוכחי, שדרמות, פורמטים ויוצרים ישראליים נהנים בו מהצלחה ברחבי העולם. פרקי הספר בוחנים את היחסים המורכבים בין החברה והתרבות בישראל ובין הדרמה הטלוויזיונית ששיקפה אותן, הגיבה להן והשתתפה בעיצוב ובשינוי שלהן. לספר מבוא נרחב שמציג סוגיות מפתח בלימודי הטלוויזיה בעולם ובישראל ואת ההיסטוריה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה. מאמרי האסופה עוסקים בין היתר בשאלות של מקום ומרחב, פס הקול בדרמה הישראלית, זהות ולאום, היסטוריה, טראומה ונוסטלגיה, טרור וסדרתיות, ייצוג הפלסטינים בטלוויזיה הישראלית, זהות מזרחית, יהדות וטלוויזיה ויצירותיהם של ג׳אד נאמן ורם לוי. עם הדרמות הנדונות בספר נמנות חדוה ושלומיק 1971, מישל עזרא ספרא ובניו, האדם הוא המרכז, החצר של מומו הגדולה, פלורנטין, בת ים - ניו יורק, חִרְבּתֶ חִזעְהָ, מר מאני, רצח מצלמים, הבורר, חטופים, פאודה, התסריטאי, תמרות עשן, עקרון ההחלפה, מרחק נגיעה, סרוגים, שטיסל, אורים ותומים, הנערים וזגורי אימפריה.
עם עובד
מאת: מלכה בן פשט
תיאור: אוריינות חזותית ניכרת ביכולת ליצור, לפרש ולהבין ביטויים חזותיים. בדומה לאוריינות לשונית, יש לשאוף אליה ולשכללה בהתמדה באמצעות תהליכי חשיבה ויצירה. אוריינות חזותית כרוכה בפיתוח מכלול מגוון של יכולות, מיומנויות וכשרים. במכלול התבוננות המשתוקקת לחדור לעומק הדברים הנראים לעין, מעולם התופעות ומייצוגיו, או מאלה הנחזים בעיני הרוח, הזיכרון והחשיבה. בתהליך האורייני מתרחשים קליטה, עיבוד, פענוח, פרשנות וביקורת. אלה עשויים לטייב את הקרקע למעשה היצירה, הנקשר במעגל לפעולת ההתבוננות. אוריינות חזותית נדרשת בכל תחום דעת, בשדות המדעים והאומנויות, בין שהייצוג החזותי הוא הכלי המחקרי ובין שהוא מושא המחקר או הלמידה, בין שהוא חלק מהוויית היום-יום ובין שהוא מגולם בתהליך היצירתי ובחוויית היצירה. העולם החזותי בעידן הדיגיטלי הנוכחי ספוג בהדמיות ובייצוגים חזותיים המופקים באמצעות תוכנות המשתכללות בקצב מואץ. שלל הביטויים החזותיים משרתים עולמות תוכן שונים ואף מבנים אותם. יש לכך השלכות על תופעות חברתיות, על דפוסי חשיבה, על תפיסות עולם, על אבחנות, גילויים והמצאות וכן על הלמידה. מכאן שפיתוח יכולות הנדרשות לאוריינות חזותית חיוני מאי פעם להתנהלות ולהתמצאות בסבך החיים, ההשכלה, התקשורת והיצירה. כמו כן, פיתוח אוריינות חזותית תורם להעצמת פרטים וקהילות, ובכלל זה מורים, לומדים, אנשים עם מוגבלות, קשישים ואוכלוסיות מודרות. מהותו הרב-תחומית של שדה האוריינות החזותית מתגלמת בשבעה-עשר פרקי הספר שנכתבו על ידי מיטב החוקרים מהאקדמיה הישראלית, בעלי מוניטין בזירה הבין-לאומית. הם מציגים אסופה מרשימה של מחקר חזותי בשלל תחומי דעת: חינוך, מדעים, פילוסופיה, אומנויות, תקשורת, מחקר היסטורי ולימודי תרבות. עולמות התוכן המגוונים הללו שובצו בשלושה שערים: הראשון מתמקד בבחינה תאורטית של השדה ושל ממשקיו עם שדות קרובים, השני עוסק בהדגמת יישומי אוריינות חזותית בזירות למידה וחינוך ובתרבות היום-יום, והשלישי מציג יישומי אוריינות חזותית ופרשנות בתחומי האומנויות (אומנות פלסטית, עיצוב, קולנוע ותיאטרון). לאורך הפרקים עוברות כחוט השני סוגיות יסוד בחקר האוריינות חזותית: הקשר האינהרנטי בין התאוריה לבין מעשה היצירה והעיצוב החזותי; התלות ההדדית והמתח שבין השפה החזותית לבין זו המילולית; וריבוי האופנויות המאפיין את היחסים בין המודוסים החזותיים לבין צורות ביטוי אחרות כמו מוזיקה, דיבור וכתיבה.
מכון מופ"ת
מאת: חווה ברונפלד-שטיין
תיאור: בספטמבר 1949 התקבל בכנסת הראשונה "חוק שירות ביטחון, התש"ט-1949". ספרה של חוה ברונפלד-שטיין עוסק בפניו החזותיות והמגדריות של החוק וממוקד בתצלומים של חיילות צה"ל מהשנים 1948-1968. אף על פי שתצלומי חיילות היו ועודם חלק ממארג הדימויים של התרבות הישראלית, ספר זה הוא הראשון שעוסק בתרומתם של תצלומי חיילות להתפרשותו של ה"מיליטריזם האזרחי" בישראל. הספר בוחן פרקטיקות גופניות ומרחביות אשר דרכן החוק מגולם. הדיון בתצלומים חושף תיאטרון של פעולות – תרגילי סדר, מדים ותסרוקות – אשר דרכו הלוגוס של החברה המיליטריסטית בישראל קורם עור וגידים, אוחז בגופים והופכם ללוחות החוק. חוה ברונפלד-שטיין מצביעה על תצלומי חיילות כאחד ממאפייניו התרבותיים של ה"מיליטריזם האזרחי", ומאירה על זיקות שבין גיוס נשים ותצלומי חיילות להִקסמות חברתית מצבאיות. ניתוחה חושף את תצלומי החיילות כמכשירי לגיטימציה לאתוס ולארוס, כ"גשר חזותי" ונשא של ערכים צבאיים, ליברליים ומודרניים, אך חשוב מכך כ"דרך קיצור" לעונג חזותי. התצלומים נעים על קו הרצף בין שתי מערכות ייצוג: בין "כך זה היה" ל"זה אנו משתוקקים", בין מיליטריזצייה של ספֵרה פרטית לארוטיזצייה של המרחב הצבאי. הדימוי החזותי "חיילת צה"ל" לכוד בתווך בין דימוי ה"עבריה החדשה" לדימוי הדתייה החסודה, בין דימויים של גוף חשוף לדימויים של גוף עטוף, ובין מהוגנות בורגנית למרדנות סוציאליסטית. ייצוגיה החזותיים לכודים בין האדרה להטרדה, בין מידת צניעות למידת פריצות, ובין "המשפחה הקטנה" ל"משפחה הגדולה". ספרה של ברונפלד-שטיין מצביע על היחס הארוטי שמפעפע למערכת הסמלית באמצעות תצלומי חיילות, ומסווג את התצלומים כצורת ביטוי תרבותית וייחודית של "תשוקה מיליטריסטית". דרכם משורטטות פניו הארוטיות של המיליטריזם בישראל אשר אותו מכנה הספר "מיליטריזם ארוטי".
רסלינג
מאת: עודד מנדה-לוי
תיאור: על קצה המקום מקיים תנועה חופשית בין אזורי מפגש של מקומות, של ממדי מרחב ושל טקסטים ספרותיים. מתקיימות בו זיקות, חלקן ברורות וגלויות, חלקן סמויות ומובלעות, בין מיקומים, דימויים מרחביים, סביבות חיים, עצמים, איברים, חושים, תופעות ומילים. מאמרי הספר מגלים צדדים, הם חושפים היבטים, מאירים הסתכלות ומחשבה על קשרים שבין מקום לגווניו לבין הטקסט הספרותי לסוגיו. המאמרים הם צדדים גם במובן של הסתכלות מהצד, התבוננות ושוב התבוננות בסובב, מתוך נקודת מבט שהיא במקרים רבים צדדית, כמעט אזוטרית.

חמקמקות המקום עולה מתוך שמו של הספר "על קצה המקום". המקום מעורר מחשבה, הוא עוטף אותנו בשאלות, אנחנו מתקשים בניסוחו, הוא על קצה הלשון, אבל מה הוא המקום הזה? היכן הוא? ספרו של עודד מנדה-לוי מציע התבוננות בנושאים אשר מתקשרים למסגרת הדיון של מקום, של מרחב ושל טקסט, במזיגה ביניהם, בתגבור ההדדי, בהשפעה ובדרכי הייצוג. במובנים רבים, כל מאמר הוא התבוננות עצמאית, מנותקת, כמעט נבדלת בנושא, בדרכי הכתיבה, במזג. פרקי הספר נוגעים במושגי המקום והמרחב; בפרקטיקות ובפרספקטיבות של התבוננות בסובב; בממדים חושיים והתנהגותיים (רעש); במרחבים הנעים בין הכללי והציבורי לפרטי ולאינטימי (קניון, שכונה, הירקון, חדרים אטומים, רחובות תל-אביב הצעירה), תמיד מתוך מגע עם טקסט, עם הכתיבה ותוצריה כמרחב פעולה (המכתב). בהצטרפם יחד, במפגש בין המקום וכתיבתו, עולה המחשבה שהמקום הוא סוג של מקסם. אנחנו אף פעם לא במקום שבו חשבנו שאנחנו נמצאים. תמיד מקום אחר, כוזב, משלה, מתעתע. עמידה בסוג של קצה. כאן וכבר איננו.
רסלינג
מאת: יהונתן אלשך, רועי וגנר
תיאור: בעולם שארג ז'אן ז'נה בספריו ובמחזותיו, הקדוש והטמא מתקפלים זה לתוך זה ללא גבולות: זונה-קוקסינל (ולא במינוח של ימינו "טרנסווסטיט") קתולית אדוקה, למעשה קדושה, שישו התגלה אליה כגשם של זהב, או ליתר דיוק, כשֶתֶן הזורם בקשת במשתנה ציבורית; מלח שעכוזו השרירי מכוסה גיזת תלתלים זהובה (ממש כמו זו של יאסון והארגונאוטים); אותו מלח ומנהל בית זונות של עיר נמל מטילים קובייה כדי להכריע מי יחדור אל מי. המלח מרמה כדי שיחדרו אליו, מעניש את עצמו על רצח שביצע. גם מחוץ לספריו ולמחזותיו של ז'נה העירוב ניכר: שרירי הירכיים של שוטרים אמריקנים המפזרים הפגנה של "פנתרים שחורים" מסעירים את החושים – מסעירים כל כך, עד שאי אפשר עוד להמשיך לראות את השוטרים כאויב פוליטי, וכל זאת למרות גבריותם אפלת העור של "הפנתרים", המתמרדים באופן שכה ראוי להזדהות אתו, נגד דיכוים של אנשים שחורים. כך בכל אופן אמר ז'נה לעיתונאי שראיין אותו. ספרם של יהונתן אלשך ורועי וגנר, מעשה סדום פוליטי, מנסה לברר – תוך כדי התמודדות עם סארטר, באטלר ואחרים – מה נותר רלוונטי בכתיבתו, בחייו ובפעילותו הפוליטית של ז'אן ז'נה; מה נותר רלוונטי עבורנו – אנחנו, כל מי שנחרדים, ועל כן משתמטים השתמטות כמעט אינסטינקטיבית מהניסיון להיכנס תחת הכותרת "אנחנו"; מה נותר רלוונטי בפואטיקת ההתנגדות הטהורה של ז'נה לימים שאחרי הייאוש מהפוליטי. במכתב אישי משנת 1952 כתב ז'נה לפטרונו הגדול ז'אן פול סארטר: "אתה רואה שלא במונחים של מיניות אני מסביר את המתרומם כי אם במונחים ישירים של מוות". גילוי העוצמה הפוליטית של ה"מוות בחיים" ניצב במרכז שתי המסות שבספר זה. המוות בחיים, כך השלה את עצמו ז'נה, יוכל לאפיין את קיומם הפוליטי של המתרוממים, של הסדומנים, של כל מי שבשבילם להיות הומו משמעו להיות כנגד הסדר הקיים. בימיו של ז'נה היו רבים כאלה. כיום כמעט שעברו מן העולם.
רסלינג
מאת: דרור ק' לוי
תיאור: בשנים האחרונות אנו עדים לנסיגה מסוימת מהתיאוריה הביקורתית שביקשה לפרק את הדיסציפלינות הפילוסופיות הוותיקות ולהעמיד במקומן שיטה אינטר-דיסציפלינרית חובקת כול. תופעה זו מתבטאת בשיבה אל התיאולוגיה, אל הפילוסופיה הפוליטית, אל האסתטיקה – ובראש וראשונה אל האתיקה, אל ההתעניינות המחודשת בסובייקטיביות וברעיון האחריות הנלווה אליה. אך דומה שהחייאתה של האתיקה מתעלמת מהישגיהם של הפוסט-סטרוקטורליזם ושל התיאוריה הביקורתית ומגלה אדישות להישגי המרקסיזם ולהתפתחויות בשדה הפסיכואנליזה. ספרו זה של דרור ק' לוי מבקש לראות בשיבות הללו את ההיגיון הסימפטומטי של הקפיטליזם המאוחר, שבו קורסת המערכת אל תוך עצמה בהגיעהּ לקצה גבול הטריטוריה שלה. בשיא ההפשטה והסטנדרטיזציה המתחוללות בכול היא מתפרקת והופכת באופן דיאלקטי למרחב הטרוגני של ריבוי והבדלים. זו הדה-קונסטרוקציה של המערכת, נקודת השיא או נקודת ההתכה שלה, הנשורת שלאחר גל המימוש. הספר מנסה לתקוף סוגיה זו ואת נגזרותיה מפרספקטיבות שונות – היסטורית, סמיוטית, מרקסיסטית, פסיכואנליטית – תוך כדי בחינת השלכותיה על מושג הביקורת. כונסו בו מאמרים הנסבים על היבטים שונים של התרבות בתחומי הספרות, האמנות, הצילום והארכיטקטורה. שש המסות בביקורת התרבות שמאגד הספר עוסקות בעליית הקטגוריה המרחבית של הבו-זמניות, במרחוב הזמן בקפיטליזם המאוחר; הן דנות בין השאר במושג הריקות ובחיסולו של ממד העומק בחלל הפוסטמודרני שצומצם לפני שטח בלבד; בעיוותים של ייצוגי הגוף והחלל כעדות למה שמעולל הווירטואלי לממשי; בשיח המלנכוליה וספרות ה"סתיו" שבין שתי מלחמות העולם; ובפונקציות הסמיוטיות של הסמל ושל האלגוריה – נושאים הנסבים על היחס המורכב שבין המודרני לפוסטמודרני.
רסלינג
מאת: יוחאי אופנהיימר
תיאור: ספרו של יוחאי אופנהיימר מתאר את השירה שנכתבה בעברית על ידי יוצרים ויוצרות מזרחים בארבעים השנים האחרונות. שירה זו היא בעלת מטענים חווייתיים ועמדות אידיאיות ותרבותיות, אשר על אף השוני והניגודים שעולים מהם הם יוצרים מרחב כתיבה משותף. תודעת המזרחיות אשר משותפת לבני עדות שונות מחלחלת למכלול של תחומים שבהם עוסקת כתיבתם: היא קשורה בתפיסת הזהות העצמית והקולקטיבית שלהם, באותה מידה שבה היא נוגעת ליחסם למסורת הספרותית העברית ואל הלשון העברית שבה הם כותבים, לתפיסת הזמן והמרחב הישראלי שלהם, לזיקתם לתרבויות, לזמנים ומרחבים אחרים, לעמדות פוליטיות ולתפיסתם המגדרית. במחקר הספרות העברית קיימות התייחסויות לאופן שבו הוצבו המזרחים כ"אחר" של שיח האסתטיקה התרבותית אשכנזית, המערבי בעיקרו, ובדחיקתה לשוליים של החוויה המזרחית. על מנת לחרוג מהמרחב הביקורתי המצמצם הזה דן הספר בשירה המזרחית במונחים של "ספרות גלותית", מונחים אשר מסייעים להבחין ביכולתם של משוררים אלה לכונן צורות כתיבה שאינן משכפלות דפוסי כתיבה קיימים, אלא מעמידות פואטיקה חדשה של גלותיות מזרחית. ההבחנה בייחודה של כתיבה זו ובאפשרויותיה האידיאיות מחלצת את הדיון במזרחים ממסגרת ראייתם כמושאים סבילים של הישראליות ומייחסת להם מעמד של סובייקטים אשר הנם אחראיים לייצוגם העצמי ולתרבותם, באותה מידה שהם עשויים להיות אחראיים למאבק התרבותי והפוליטי שבו הם מעורבים. הספר מתאר את יצירתם של משוררים ומשוררות שרק בשנים האחרונות החלו להתייחס אליהם באופן מחקרי – הן כפרטים והן כקבוצה. חשיבותו ההיסטוריוגרפית נעוצה בכך שהוא מסמן כיווני התפתחות של זרם חדש שמהווה אלטרנטיבה לשירה ההגמונית הישראלית, באמצעות סימון התהוותה המגובשת של כתיבה מהשוליים האתניים במהלך העשורים האחרונים.
רסלינג
מאת: אורי דורצ'ין
תיאור: מוזיקאים בישראל שאפו מאז ומתמיד להרגיש חלק מהעולם הגדול, אבל אף על פי שבכל דור נראה כאילו התנאים טובים מתמיד לעשות זאת, מתברר שהמרחק נותר בעינו. גם כיום, בעידן המכונה גלובלי, ישנו רושם שצעירים בישראל חולשים על הידע והטכנולוגיה שיאפשרו להם סוף סוף לגשר על הפער ולבטל את הגבולות – האומנם? ואם אמנם פנינו לחציית הקווים, האם אין ההגדרות הגנטיות, אלה המפרידות בין שחור ללבן, מהוות קו גבול אחרון? ספרו של אורי דורצ'ין, אשר מתבסס על מחקר של סצנת ההיפ-הופ בישראל ועל ראיונות עם הדמויות המובילות בה, מספק תשובות בלתי צפויות לשאלות אלה ואחרות. זיקה נלהבת של ישראלים לסגנון אפרו-אמריקאי נדמית במבט ראשון כנהייה בלתי מבוקרת אחר אופנה חולפת וכביטוי נוסף של הפניית עורף לערכי התרבות המקומית. ואולם, מבט אחר עשוי להראות שהבחירה במוזיקה השחורה דווקא מבטאת כמיהה למושגים ברורים של שיוך תרבותי יציב וקבוע, כזה שישראל הגלובלית והמפולגת מתקשה לספק לצעיריה. מטרתו של ספר זה אינה להפנות מבט פנימה אל ההקשרים הישראליים בלבד. באמצעות הדוגמה של יצירת ההיפ-הופ נוגע הספר בכמה מהשאלות המרכזיות המלוות את ביקורת התרבות והאמנות לאורך עשורים רבים. ייחודה של התופעה הנחקרת כאן מאפשר מבט ביקורתי על הנחות מקובלות בכל הקשור ליחס שבין תרבות ואמנות, ערך אמנותי וערך מסחרי, מחאה ואופנה. הפולומוס סביב מהותה ומשמעותה של המוזיקה השחורה (בישראל ובכלל) משמש בסיס לדיון תיאורטי חדשני ומקורי, אשר טוען לאמת האמנותית במוזיקת הפופ בעידן של קץ האותנטיות. בין לבין מאיר הספר את האופציה לכינונה של תרבות ישראלית כמרחב סולידרי, תוך כדי אימוץ אופנות שאינן ישראליות כלל.
רסלינג
מאת: מרלין וניג
תיאור: "נדחסנו לאולם החתונות שבו הופרדו הכיסאות מהשולחנות כדי לשמש כמושבים. שני מסכי ענק נתלו על הקיר המתפורר. באולם חתונות זה צפיתי לראשונה בסרט חרדי. ברגע שהמסך התמלא נשים חרדיות, הבנתי שאני עדה לחוויה היסטורית, למשהו שחייבים לתעד אותו ולספר עליו. על המסך הופיעו גיבורות לא צפויות, מזן אחר. הסרט היה נקי ותמים. הנשיות שהתגלתה הייתה מזוככת. לגיבורות המסך לא היה בימאי שיפשיט אותן, והן לא ניסו לפתות את הקהל ביצר תאוותני כלשהו. המכובדות הזו, די היה בה כדי להפנטני. אמנם היו בסרט חלקים בוסריים, ובכל זאת, בשל התפיסה הייחודית והמרתקת שהביאה עמה היוצרת החרדית של הסרט, יצאתי לאחר שעתיים ורבע מוקסמת". [מתוך: הקולנוע החרדי]

לאורך עשרות השנים שבהן התעצבה התרבות הישראלית, יצאה החברה החרדית נגד המפעל העברי-תרבותי ההולך ומתפתח. עם זאת, למרות ההתנגדות הנחרצת לכאורה, ככל שחלף הזמן החל להישמע, לצד התרבות החילונית-ישראלית, הקול החרדי הראשון בקולנוע.

בראשית שנות האלפיים מתחילה לצמוח, לראשונה בישראל, על חורבות המיתוסים וההסתייגויות, תעשייה קולנועית חרדית. תעשייה זו פועלת על בסיס ניסיונות בוסריים קודמים בתחום התיאטרון והאומנויות בכלל המיועדים למגזר החרדי; תעשייה קולנועית זו מקבלת תוקף מיוחד בגבולות המוכתבים לה בחברה החרדית (גבולות חברתיים ברורים, חוקי הלכה חד-משמעיים והיתרים שונים), ויוצרת אסכולה רעיונית חדשה בעלת מאפיינים ייחודיים שאינם מקבלים ביטוי בקולנוע האוניברסלי ו/או הישראלי. ספרה של מרלין וניג מציע, לראשונה בספרות המחקר, הצצה נדירה לקולנוע ייחודי ומרתק זה.
רסלינג
מאת: משה צימרמן
תיאור: ספרו של משה צימרמן, הסרטים הסמויים מין העין, מנסה לבדוק – לראשונה בחקר הקולנוע הישראלי – את התהליכים שבעטיים הופך סרט לפופולרי ולקאנוני. כלומר, במובן הרחב ביותר, האופן שבו הסרטים המצליחים והנחשבים ממלאים תפקיד מרכזי בשימור העוצמה של הקפיטליזם והבורגנות בישראל. על מנת להמחיש כיצד תהליכים אלו התרחשו הלכה למעשה, עוכב הספר אחר יצירת טקטיקות ואסטרטגיות שבעזרתן מתמודדות היצירות הקולנועיות עם התהפוכות שעוברות על החברה הישראלית בעשורים האחרונים. חלקו העקרוני הראשון של הספר מציע קריאה צמודה וביקורתית בסרטים שנעשו בשנות ה-80 וה-90 (בעיקר "החיים על פי אגפא", "גט" ו"חולה אהבה משיכון ג'"), מתוך כוונה להראות כיצד סרטים אשר נדמה לרגע, בצפייה ראשונה ומתמסרת, שהם ביקורתיים ביחס למציאות הישראלית, אינם אלא כלי השכחה ושיכוך של בעיות חברתיות שאותן הם מתיימרים לעורר ולפעמים גם לפתור כביכול. כלומר כיצד זה יכול להיות "שהחיים על פי אגפא", השחור לבן והאפוקליפטי, אינו אלא סרט הרגעה לאומי טוב; או מדוע, לחילופין, "חולה אהבה משיכון ג'" הוא בסופו של דבר אופציה מזרחית-גטואית-ש"סית טובה ומרגיעה עבור הבורגנות האשכנזית. חלקו השני של הספר, אשר מטשטש במכוון קטגוריות של גבוה ונמוך בקולנוע השיראלי, מבצע מהלך לוליני יוצא דופן אשר מחבר בין הקולנוע "הקאנוני" של שנות ה-80 וה-90 לסרטי הבורקס "הנחותים והפגומים אסתטית" של שנות ה-70, בעיקר תוך כדי הדגמה מפורטת על "צ'רלי וחצי" כפרדימה לז'אנר הבורקס. במובן זה, הקולנוע הישראלי העכשווי נתפס על ידי צימרמן כנאו-בורקס יאפי-מתוחכם אשר במרכזו עומד עדיין שדר אינטגרטיבי-חברתי-לאומי – כמו זה שעמד ברוב סרטי הבורקס לדורותיהם.
רסלינג
מאת: אורי ש. כהן
תיאור: הישרדות היא מילת המפתח של ספר זה; ספרות כביטוי המלא ביותר האפשרי של תקופה היא חומר הגלם שלו. הבחינה של תפישת המוות בתקופה שבין מלחמות העולם מאפשרת לקורא גישה אל המארג עצמו של השפה, כמו גם אל הרעיונות שמדריכים את הקיום שלנו עד היום. בן גוריון ומוסוליני, עגנון ושלונסקי, פירנדלו ואונגרטי – אלה היוצרים והמנהיגים שעומדים במרכז הדיון בספרו רב-ההשראה של אורי ש. כהן. ההצבה של התרבות העברית בארץ ישראל לצד התרבות האיטלקית של התקופה מאפשרת לקווי האופי המיוחדים של כל תרבות פוליטית לבלוט. הספר הישרדות, בשונה ממחקרים השוואתיים אחרים, אינו עוסק בהשוואה, שכן זו נובעת מכך שאותה שאלה נשאלת בשני מקומות, בשתי שפות, בשתי תרבויות פוליטיות וספרותיות שונות אך דומות. הן דומות מעצם העובדה ששתיהן, באופיין, סגורות באותה תקופה: בארץ ישראל, ככלל, מי שאינו ציוני אינו משתתף במערכת הספרותית; באיטליה, מי שהשלטון אינו חפץ ביקרו – מושתק. מהי תפישת המוות של תרבות נתונה – זו השאלה. ספר זה רואה בתשובה עליה, כפי שהיא מתבטאת בשיח הספרותי והפוליטי, את המקום שבו מתרחש המעבר מהתחושה הקיומית של היחיד לקיומה של קהילה. תוך כדי דיון מעמיק במגוון רחב של תיאוריות (פוקו, בארת, אגמבן, שמיט, פול דה מאן ואחרים) נחשפת תפישת המוות כצומת העצבים של התרבות במפגשה עם הפוליטי, המקום המהותי שבו מתרחש השיח הציבורי. דעות פוליטיות של סופרים אינן נחקרות כאן, אלא המשמעות הפוליטית של השפה, של הסיפור, של השירה. השיח הספרותי והשיח הפוליטי נקראים כאן כחלקים של אותה רקמה המזינה את היחיד אך גם שולחת אותו אל מותו. מותי שלי, הדבר הוודאי שלעולם אפשרי, אך גם לחלוטין בלתי נתפש, הוא המפתח לעבודה זו. המנעול הוא המציאות המדממת שלנו, שבה הישרדות היא מילת המפתח שעולה כאן לראשונה כנקודת ההיתוך של הפוליטיקה היהודית מראשיתה ועד עצם היום הזה.
רסלינג
מאת: רעיה מורג
תיאור: מהו קולנוע פוסט-טראומטי? כיצד כותב הקולנוע את ההיסטוריה מנקודת המבט של המנוצחים? ספרה המרתק של רעיה מורג הוא מחקר ראשון מסוגו אשר עוסק בקולנוע ובטראומה של תבוסה במלחמה. על מנת לעמוד על הקשרים המורכבים בין קולנוע לטראומה, הספר מנתח את תגובת הקולנוע המערב גרמני החדש לטראומת התבוסה במלחמת העולם השנייה ואת תגובת הקולנוע האמריקאי לטראומת התבוסה במלחמת ויטנאם. בלב הדיון מתוארים האופנים אשר לפיהם הקולנוע הפוסט-טראומטי מתווך בשתי החברות הנדונות תהליכים חברתיים של הדחקה, השכחה, פריצה לאחר תקופת חביון והכרה בוודאות התבוסה. באמצעות חקירה וניתוח של ייצוגי הגוף, הגופניות, והמיניות עולה בשני הקורפוסים דיוקנו של הגבר המובס. בשני הקורפוסים ניתוח הגבריות הוא בעל משמעות פוליטית מרחיקת לכת בשל הקשר ההדוק בין ייצוג גבריות והטרו-נורמטיביות לבין ביטוי ערכים לאומיים וגזעיים. בשני הקורפוסים עולֶה מעשה יצירה אשר מפרק את עולם הערכים שהוביל למלחמה ומציג עולם ערכים תחליפי מובחן. בניגוד למחקר הרווח, רעיה מורג טוענת שתהליכי פירוק הגבריות והצגתה כמעוותת, רדופה ובזויה מוכיחים את נוכחותו של ממד מוסרי בשתי התרבויות הנדונות.
רסלינג
מאת: איתן מכטר
תיאור: הוראת המונח "תרבות חזותית" כוללת את החוויה החזותית, את האמצעים והאפשרויות לייצר אותה ובעיקר את הדיון המנסה לברר את מהותה. האתגר הניצב היום בפני החינוך החזותי הוא להתמודד עם הנטייה המקובלת לראות את הדימוי כשקוף וכמובן מאליו למתבונן. לעתים קרובות נתפס הדימוי כשקול למציאות, והפער בין "מציאות אובייקטיבית" לאופן הייצוג שלה אינו תמיד מובן דיו. כשם שהשפה המילולית התבקשה לתאר ולהבין תופעות בעזרת מערכת מקודדת היטב, כך גם נדרשת התרבות החזותית לייצר שפה שבאמצעותה ניתן להעביר מסרים, לפרש, לבטא רגשות ולהזדהות, להסתייג, לבקר וליצור מניפסט אישי, חברתי ופוליטי. אסופת המאמרים אוריינות חזותית בוחנת בפעם הראשונה בעברית, בפרישה רחבה ומקיפה, את שדה האוריינות החזותית מההיבטים הפילוסופיים, המחקריים והפדגוגיים. 21 מאמרי הספר מקיפים מכלול שלם של תחומי יצירה חזותית, מתוך כוונה לגבש בסיס רחב, תיאורטי ומעשי, כמו גם להבנה ולפיתוח של אופני יצירה ודרכי ביטוי חדשים. האוריינות החזותית, כמו האוריינות המילולית, מחייבת בנייה משולבת של יכולת פרשנית של טקסט חזותי לצד התנסויות מבוקרות של תהליכי יצירה עצמאיים. לאור החשיבות ההולכת וגדלה של התקשורת החזותית ביצירה ובהפצה של תרבויות, רעיונות וערכים בחברה המערבית ובישראל, נדרשו כמה מבכירי המרצים של המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה ומחוצה לו להעלות על הכתב את שיטתם בהוראת תחומי היצירה, לצד דיון בדילמות מרכזיות ביחס לאוריינות חזותית. אסופת המאמרים מציגה מגוון של נושאים הקושרים את תחומי היצירה החזותית לסביבה החברתית ולהתפתחויות הטכנולוגיות העדכניות.
רסלינג
מאת: איילת ברגור
תיאור: בשנת 1996 עלו לאוויר לראשונה שתי אופרות סבון בהפקה מקורית ישראלית: "רמת אביב ג'" ו"כסף קטלני". שתי הסדרות שודרו פעם בשבוע, בין השעות 20:00 ל-21:00. הפקתן הייתה, למעשה, יריית הפתיחה של תעשיית אופרות הסבון והטלנובלות הישראליות. 12 סדרות הדרמה הישראליות היומיות בהמשכים, שהופקו בין השנים 1996-2006, מייצגות עשר שנות יצירה ישראלית מקורית באחד הז'אנרים הטלוויזיוניים הפופולריים ביותר בעולם. אופרות הסבון והטלנובלות שהופקו בישראל הפכו עם השנים לגורם משפיע על הרגלי הצפייה של הציבור הישראלי. ספרה של איילת ברגור הוא המחקר הראשון בישראל אשר מנסה לבחון את הקשר הטקסטואלי בין אופרות הסבון והטלנובלות לבין המקום שבו הופקו – ישראל. המחברת שואלת האם ניתן למצוא בטלנובלות ובאופרות הסבון הישראליות את מאפייני המקום; או לחלופין, בהיעדר מאפיינים איקונוגרפיים ספציפיים הנובעים מההוויה המקומית – האם ניתן לומר שסדרות הדרמה הישראליות היומיות בהמשכים מתרחשות ב"אי-מקום", ועקב כך מנותקות מהמקום שבו הופקו. נוסף על חשיבות הממצאים הטקסטואליים בנוגע לייצוגי המקום, מסקנות הספר עשויות להעשיר את הדיון על אודות הפקות המקור בישראל. מהי הפקת מקור הזכאית לתקציבים ולתמיכה ממשלתית? האם "הפקת מקור" משמעותה הפקה מקומית, דוברת עברית, בהשתתפות שחקנים ישראליים בלבד? או שמא מדובר בהפקה שמלבד הפרמטרים האלה, צריך שיהיו לה סממנים ייחודיים, שהם חלק מהשיח התרבותי, הגיאוגרפי, הכלכלי והפוליטי המאפיינים את המקום שבו הופקה הסדרה?
רסלינג
מאת: יקיר לוין
תיאור: ספרו של יקיר לוין 14 אטיודים מטאפיסיים מעמיד 14 שאלות יסוד מטאפיסיות, למשל: האם העולם נברא בכוונת מכוון? האם המוח והנפש חד הם? האם אנחנו מעין מחשבים מתוחכמים שתוכנתם נפשותינו וחומרתם מוחותינו? האם אנחנו אדונים להכרעותינו ולפעולותינו? האם הזמן אכן זורם, או שמא רק נדמה לנו שכך הדבר? מה אופי הקשר בין סיבה לתוצאתה? כל פרק בספר – אטיוד – מוקדש לשאלת יסוד אחת ובוחן אותה על רקע הדיון הפילוסופי – מודרני וקלאסי – הנרחב בה, תוך כדי התייחסות לממצאים מדעיים רלוונטיים מתחומי מדע שונים. למרות שהדיון משקף את מורכבות השאלות שבהן הוא עוסק, ואינו נרתע מכניסה לעומקם של דברים, הוא אינו מניח כל ידע-רקע בפילוסופיה או במדע, אלא אמור להיות נגיש לקורא המשכיל. מטרת הספר להקנות ידע, אבל בה בעת גם מיומנויות – כלומר ללמד, כדברי קאנט, איך לחשוב ולא רק מחשבות גרידא.
רסלינג
מאת: ישראל גרשוני
תיאור: מה ידעו המצרים על הנאציזם ועל היטלר? כיצד תפסו והבינו את גרמניה הנאצית? כיצד הגיבו על התעצמותה המרשימה והמאיימת באירופה ובעולם בשנות ה-30? כיצד התמודדו עם התגברות נוכחותה והשפעתה במזרח התיכון הערבי? במחקר מקיף ומעמיק, אשר ממצה עושר חסר תקדים של מקורות ערביים, מציע ישראל גרשוני קריאה חדשה ומרתקת של התגובה המצרית והערבית לנאציזם ולהיטלר בשלהי שנות ה-30 ובראשית מלחמת העולם השנייה. גרשוני מקשיב היטב לקולות המצריים המגוונים הבוקעים משדירות החברה המצרית ומנתח באזמל דק ורגיש כיצד חשבו וניסחו את עמדותיהם כלפי האידיאולוגיה הנאצית, המשטר הנאצי, הפרקטיקות הנאציות וכלפי היטלר, אישיותו, אורחות מחשבתו ודפוסי התנהגותו. את מערכת התגובות והעמדות מעמיד גרשוני בהקשר ההיסטורי של התהליכים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים שמצרים התנסתה בהם בתקופה הזאת. הוא מראה שהעניין הגדול של הציבור המצרי בנאציזם ובהיטלר היה נטוע עמוק במאבק הפנימי החריף על גורל המשטר הדמוקרטי במצרים, בין כוחות אוטוריטריים ואוטוקרטיים ובין כוחות ליברליים ודמוקרטיים. בעודו בוחן שדה נרחב של ספֵרות ציבוריות וזירות ביטוי רשמיות ולא רשמיות שנתנו ביטוי לדעת הקהל במצרים, הספר מציע שפע של תובנות מקוריות ומסקנות חדשניות. הממצא הראשי של הספר הוא שזרמי המרכז של החברה המצרית, האליטות הפוליטיות, המעמדות הבינוניים, האינטלקטואלים והתקשורת המודפסת והחזותית – כל אלה דחו את הנאציזם הן כסדר פוליטי ותרבותי טוטליטרי, הן כדוקטרינה גזענית והן כאימפריאליזם אירופי מסוג חדש, תוקפני ומאיים יותר על מצרים ועל המזרח התיכון הערבי. זרמים וארגונים פרו-נאציים חשבו ופעלו בפריפריות הפוליטיות והתרבותיות, אבל הכוחות ההגמוניים במדינה, בייחוד בחברה האזרחית, חתרו להוכיח שגרמניה הנאצית והיטלר זרים ומסוכנים למצרים הערבית המוסלמית, ושעליה להתנגד להם ולהיאבק נגדם.
רסלינג
מאת: יערה גיל-גלזר
תיאור: ספר זה עוסק במפעל התיעוד הידוע ביותר בהיסטוריה של הצילום – פרויקט הצילום של המינהל לביטחון החקלאות (ה-FSA). במסגרת פרויקט זה, שהיה אחד מיוזמות הניו-דיל לשיקום השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית, צולמו כ-175,000 דימויים שתיעדו את קבוצת האוכלוסייה האמריקאית המוחלשת ביותר באותה תקופה – פועלי החקלאות. אדוארד סטייכן טען שתצלומי ה-FSA טעונים ב"דינמיט אנושי". ואכן, התוצרים התרבותיים הרדיקליים ביותר אשר מגשימים פוטנציאל זה הם ספרי הצילום התיעודיים הביקורתיים שיצאו לאור בין השנים 1938-1943. הם היו תוצריהם של שיתופי פעולה בין צלמי/צלמות FSA (בין השאר ווקר אואנס ודורותיאה לאנג), ראש פרויקט הצילום ומעצבו הוויזואלי, לצד מחברים מתחומי השירה, הספרות ומדעי החברה. על בסיס הקונטקסט ההיסטורי-תרבותי המקיף אשר נפרש בחלקו הראשון של הספר, מוצגים בחלקו השני ארבעה עיונים מעמיקים בספרי צילום תיעודיים, מלווים בדוגמאות ויזואליות רבות ובניתוח יסודי ורגיש של רטוריקת דימוי-טקסט. הספרים מפורשים כנרטיבים המוחים נגד המערכת הקפיטליסטית הדורסנית, נגד ניצולם של פועלי החקלאות העניים – "האנשים הנשכחים" – ונגד גזענות ואפליה. התצלומים משמשים בהם הן כעדות אקטואלית והן כדימויים סימבוליים שבאמצעותם נבחנים באופן ביקורתי האתוס האינדיבידואליסטי ומיתוסים כמו "האיכר האציל" או "הנדידה מערבה". לאור "המפנה התיעודי" ו"המפנה החברתי" הבולטים בצילום ובאמנות העכשוויים, ולאור העניין המחקרי המתעורר סביבם, לספרה של יערה גיל-גלזר חשיבות רבה בבוחנו את אחד המקורות ההיסטוריים הבולטים של התיעוד החברתי. בספר מוצגת תקופה מרתקת, שבה המושג "צילום תיעודי" עצמו התגבש והתעצב על ידי קשת רחבה של אמנים ואנשי רוח. ספר זה פונה לקהל רחב המתעניין בצילום, בהיסטוריה של הצילום, בהיסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית של ארצות הברית בתקופת השפל והניו-דיל, כמו גם בתרבות ויזואלית של מחאה חברתית.
רסלינג
מאת: פנינה רוזנברג
תיאור: "זו תערוכת האמנות היהודית היחידה המתקיימת עתה באירופה". דברים אלה, שנכתבו בספר המבקרים של תערוכה שהתקיימה באחד המחנות בתקופת השואה, משקפים נאמנה את מצבם של האמנים הכלואים בתקופה זו. בשטחי הכיבוש הנאצי הוגדרו אמנים רבים כלא-רצויים, ויצירותיהם נאסרו לתצוגה. באירוניה של הגורל, המקום היחיד שבו יכלו האמנים המנודים ליצור היו המחנות, שבהם הפכה יצירתם לכלי מחאה. ספרה של פנינה רוזנברג, אשר מציג את המנעד הרחב של האמנות בתקופת השואה – מתיאורים ריאליסטיים של חיי היום-יום עד ציורי קומיקס חתרניים – הוא פרי מחקר ראשוני הבוחן את הפעילות האמנותית הייחודית הזאת, שבה משתקפים החיים מאחורי גדרות התיל.

השואה מוסיפה להיות נוכחת בעבודות אמנות בנות זמננו פרי יצירתם של אמנים בארץ ובעולם, גם אם על פי רוב לא חוו אותה אמנים אלה על בשרם. היצירות, אשר מקיפות את כל תחומי המבע האמנותי הפלסטי, משלבות לא אחת תצלומים ארכיוניים לצד תמונות הלקוחות מאלבומים משפחתיים ויצירות אמנות שיצרו אמנים בשואה, ובאופן הזה יוצרות דיאלוג מרתק בין היסטוריה לזיכרון.

עימות מרתק עם העבר מתקיים בעשורים האחרונים גם באמנות הנצחת השואה בגרמניה, אשר מבקשת באמצעות תרבות ההנצחה העשירה למלא את החלל העמוק שהותירה העלמתם של היהודים ממרחב הרייך השלישי. באמצעות מבעי ההנצחה, שהיו לחלק מנוף הזיכרון שלה, מתקיים עימות יום-יומי של התושבים עם צלו הכבד של העבר הנוכח במקום.
רסלינג
מאת: מריה סטפנובה
תיאור: במסות מפרי עטה מצליחה מריה סטפנובה, מן הקולות הייחודיים והבולטים ברוסיה כיום, ללכוד את רוח הזמן, לנסח אותה, ואף לחזות תהליכים.

בלשונה החריפה והבהירה סטפנובה מאבחנת את המחלה שפשטה בעולם: פנייה חדה ימינה ולכיוון השמרני, טשטוש מושגים כללי וּויתור על בחירה ואחריות, המאפשר עצימת עיניים לעוולות, למלחמות ולסבל, פחד ומבוכה אל מול עצם רעיון השינוי, "היעדר הגעגועים לחדש, היעדר הרצון לחדש". פנייה אל העבר, טוענת סטפנובה, להישיר מבט אל ההווה ולמלא אותו תוכן חי.
הקיבוץ המאוחד
מאת: ארז שוייצר
תיאור: רשימותיו של ארז שוייצר מפנות מבט רגיש וחכם אל ספרי שירה שראו אור בעשור החולף בשפה העברית, במקור ובתרגום. הן מאירות ספרים שהופיעו והטביעו את חותמם, ומשתהות על אחרים שנחבאו מהעין. בכך יכולות הרשימות לשמש המלצה מחודשת לקוראי שירה ולאוהביה להאזין גם לקולות שלא נשמעו דיים. "ואולי ימצא הספר יד אלמונית שתוציא אותו יום אחד ממדף ובעליה יקרא שורת שיר יפה", והרי גם זו "מהפכה קטנה", לשון אחת הרשימות הפותחות את המבחר. בספר נכללות רשימות שהתפרסמו במוסף ספרים של עיתון הארץ, במדור דברים שבשירה, ולצדן רשימות זיכרון והתבוננות המכונסות כאן לראשונה. חוטים דקים נושאים את העולם מציע כי כתיבת שירים איננה נעשית בחלל סגור, וכי קריאתם איננה עניין ליודעי דבר בלבד. שירה איננה רק כלי לדובב את הנפש, "דבר אופטימי" או קול מחאה. היא גם מאפשרת "מגע אינטימי עם התפארת", ואולי אפילו דרך "לתפוס את החיים בגרונם".
הקיבוץ המאוחד
מאת: רוני פרצ'ק
תיאור: רוני פרצ'ק, חוקרת הודו, משוטטת כבר למעלה משני עשורים בעיר-הענק דלהי, הקרועה בין היסטוריות יריבות והווה מסוכסך. בכתיבה מסאית רגישה וחדורת אהבה, נע מבטה בתוך מבוכי הסמטאות בעיר, חודר אל פנים הבתים ומשקיף מעל גגות המסגדים. היא חושפת את יחסי הכוח המגולמים בארכיטקטורה העירונית, ודרכם היא מתבוננת באורחות חייו של מעמד הביניים החדש, הגלובלי, המסתגר מפני העיר הענייה בשכונות מגודרות; בעלייתו של הימין ההינדואי בדלהי כמיקרוקוסמוס להודו כולה; ובשינויים הדרמטיים בנוכחותן של נשים במרחב האורבני; עד שהיא מסתחררת עם קדוש סוּפי מקומי, כריזמטי ומסתורי, במתחמי הקברים הקדושים: עולם של מוות מלא חיות, עולם של מטה שכולו התעלות.
הקיבוץ המאוחד
מאת: רנה ליטוין
תיאור: ספר־עיזבון זה נועד להיות מאסף ליצירות פרי עטה של המתרגמת, המשוררת והמסאית נה ליטוין, יצירות שהתפרסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות, אך טרם מצאו את מקומן בספר; הוא כולל ברובו מסות שכתבה וכן מִגוון תרגומים. עוד נכללו בו במשורה אי־אלו יצירות שראו אור בספרים שאזלו לפני שנים רבות. אלה מעניקים מושג על היבט פחות מוכּר בכתיבתה.

אל דפי המבחר נלווית אחרית דבר מקיפה מאת אבנר הולצמן, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב, הסוקרת את כתיבתה המסאית של ליטוין.
הקיבוץ המאוחד
מאת: תמי ישראלי
תיאור: שירתה המרשימה של חדוה הרכבי נוכחת בספרות העברית זה כארבעה עשורים. קולה הייחודי והמובחן משך אליו את סקרנותם של הקוראים, הפרשנים והחוקרים, סקרנות שהתגברה בשנים האחרונות. אלים יושבים מאחורי גבי הוא מחקר מקיף ראשון המציע קריאה צמודה בשירת הרכבי ותשובות לשאלות שיצירתה מעוררת באשר למיקומה במפת השירה העברית, למסורות שאליהן היא משתייכת ולמקורותיה.

לצד בחינת עמידתה הייחודית של שירת הרכבי על רקע הנורמות הפואטיות, האסתטיות והפוליטיות המקובלות, הספר מציע לקרוא את הפואטיקה שלה לאור המיתוס של אנטיגונה, על מגוון פרשנויותיו. דיון זה במיתוס מאפשר לא רק מבט חדש על עקרונות כתיבתה של הרכבי, אלא גם על חוקי המשחק, על עקרונות המיון ועל גבולות הפרשנות של יצירתה.
הקיבוץ המאוחד
מאת: גדעון עפרת
תיאור: אוצר גרילה הוא מעין אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית של גדעון עפרת, אוצר-יוצר הפועל עצמאית, על-פי-רוב בשולי האמנות הממוסדת, אורב לה, מאגף אותה, נאבק בה ופועל נגדה. הוא אקטיביסט העושה את אמנותו מכוח המחויבות לאמנות ובהכרה ש"אוצרות היא קיר ותשוקה". הוא אצר את תערוכותיו בחללים אלטרנטיביים ובאמצעים מאולתרים, לא אחת על גבול הלגיטימי, והציג תערוכות היסטוריות ואוונגרדיות, שהעלו נושאים ומגמות שלא טופלו, או קידמו מדיומים חדשים שלא היו מוכרים בישראל, כגון "מיצג" ו"מיצב" (שני מונחים שהוטבעו על-ידו), וכך שפך אור על אמנים חשובים שהודרו מההכרה הממסדית.
הקיבוץ המאוחד
מאת: חנה סוקר־שווגר
תיאור: עיקרו של ספר זה במחשבה על הספרות, שֶכוחהּ הוא דווקא במה שעודף בה, במה שחומק מן הניסיון ללכוד אותו ולהכפיפו לקטגוריות מוכנות מראש: פוליטיות, אסתטיות או אחרות. ספר זה מבקש להעניק משקל יתר דווקא לאותו מטען עודף, שביר ונפיץ החורג מכל אפשרות למיצוי ולפרשנות מלאים. 'מחשבת העודפות' נבחנת בתנועת מלקחיים: מאגף אחד בתנועה למיפוי עודפות הלשון, שהיא חדורת הכרה כי דבר אינו מחוץ לטקסט וכי המציאות מתווכת תמיד בלשון. מאגף הפוך נבחן מושג העודפות מתוך מגמה שלא להסתפק בשרשרת המסמנים הלשוניים ובמובנם המקובל, אלא 'להציץ' אל עבר עודפות הדברים, להתחקות אחר גלישת המשמעות מעבר לשפת הכלי הלשוני האוצר את הייצוג של הממשות, הגוף והחומר. תנועת מלקחיים זו, שצירה הוא נקודת מגע־לא־מגע שבין הלשון לדברים, מבקשת לשהות במחיצתו של הקו החוצה שבין המילים לדברים, לגעת בממשות המעוצבת בטקסט בנגיעה 'שורטת' או 'חותכת', ולאתר את מוקדי המנעד החושי המתרחש בעת קריאתו. על קו מרידיאן זה של קריאת העודפות נשזרים תשעת פרקי הספר שייוּחדו לתשעה יוצרים בספרות העברית. כל אחד מאותם יוצרים ממוקם בצומת משמעותי בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית המודרנית במאה השנים האחרונות. אלה הם פרקי קריאה ומחקר ביצירתם של יוסף חיים ברנר, אורי ניסן גנסין, יורם קניוק, מאיר ויזלטיר, חיים באר, נורית זרחי, אמיל חביבי בתרגומו של אנטון שמאס, חדוה הרכבי וסמי ברדוגו.
הוצאת אוניברסיטת בר אילן
הצג עוד תוצאות