נמצאו 259 ספרים בקטגוריה
לכל הספרייה
מאת: יאיר קורן-מיימון
תיאור: ספרו של יאיר קורן-מיימון מציע פרשנות חדשה לכמה מסיפוריו הידועים של שמואל יוסף עגנון ("תהילה", "הרופא וגרושתו", "פנים אחרות", "בדמי ימיה", "עד עולם", "סיפור פשוט", "מדירה לדירה", "התזמורת", "לפנים מן החומה" ועוד), תוך כדי זיקה לטכניקה פרשנית-פסיכואנליטית שעיקרה יחסי מטפלים-מטופלים. כלומר שיצירת הספרות נבחנת כאן כחוויה טיפולית על סוגיה השונים. הספר מציב את סיפוריו של עגנון בהקשר פסיכואנליטי, כל זאת ברוח אסכולת "תגובת הקורא" (Reader‏ Response‏), כמו גם בהשפעת האסכולה הפוסט-סטרוקטורליסטית. דבר אחד מאחד את כל התחומים, הגישות והתיאורטיקנים בפסיכולוגיה - הניסיון לצייר תמונה שלמה לעולם הנסתר של נפש האדם, לחקר אישיותו ולהתנהגותו. ספר זה מתייחס להיבטים שונים מחקר הפסיכולוגיה ומתמקד בעיקר בתחומי הפסיכופתולוגיה והפסיכותרפיה בהקשרם הספרותי. ברוח אסכולת "תגובת הקורא" ולאור גישת הדקונסטרוקציה, הקריאה המוצעת כאן תקרא את הטקסט העגנוני כנגד עצמו, על מנת לחשוף את "הלא-מודע הטקסטואלי" אשר משמעויותיו שונות מאלה הנגלות על פניו. הקריאה הדקונסטרוקטיביסטית מבקשת לחשוף את הסיפור הטיפולי המסתתר בקפליו של הטקסט הספרותי הגלוי. באופן הזה נוצר טקסט חדש שהוא מיזוג של היצירה הספרותית המקורית ושל אופן קריאת הטקסט על ידי הפרשן, ואפשר שזו תכליתה המרכזית של פרשנות הספרות.
רסלינג
מאת: שרה מענית
תיאור: השנים הראשונות של המדינה היו שנים שהתאפיינו בהדרה סמויה של נשים מהתחום הציבורי ומתחומי היצירה. נרטיב גברי שלט בכינונה של הזהות הלאומית העברית, והוא ייעד לגבר את מרכז הבמה ולאישה הותיר תפקיד משני כ"עזר כנגדו". הסיפורת הישראלית נענתה לנרטיב הלאומי והעמידה במרכזה את דיוקנו של יליד הארץ, הצבר, הלוחם, האשכנזי, ההטרוסקסואל - גיבור המתמודד עם המציאות והאתגרים שבפניהם עמדה המדינה הצעירה. הדיוקן הנשי עוצב כדיוקן האישה המחכה בבית לגבר שיחזור מכיבוש הארץ במלחמה ובעבודה; משימתה העיקרית הייתה להמשיך את השושלת וליצור דור חדש של צברים.הכתיבה הנשית נדחקה לשוליים. בכל תחומי היצירה הספרותית היה מספרן של היצירות שנכתבו על ידי נשים זעום, במיוחד בסוגה שנחשבה לסוגה מובילה - סוגת הרומן והנובלה. בין השנים 1948-1962 ראו אור רק כ-18 רומנים שנכתבו על ידי נשים. הספר שלפניכם עוסק ב-12 ספרים שהעמידו במרכזם את דיוקן האישה הישראלית, ספרים אשר נכתבו על ידי סופרות ששמותיהן ויצירותיהן נשכחו במהלך השנים כמעט לחלוטין: חמדה אלון, טובה אליצור, אביבה ברושי, יעל דיין, בתיה כהנא, הרצליה רז, אורה שם אור, מרים שנייד, רינה שרב ושושנה שרירא. קשה למצוא את היצירות הנידונות בספר על מדפי הספריות ומחקר הספרות התעלם מקיומן עד כדי מחיקתן. תוך כדי עיון מפורט בספרות זאת שרה מענית מתארת את קבלת הפנים שערכה להן, עם צאתן לאור, הביקורת בעיתוני התקופה שהיו למעשה שופרות אידאולוגיים ופוליטיים.
רסלינג
מאת: ניקולא יוזגוף-אורבך
תיאור: המעבר של החברה היהודית במפנה המאה ה-20 ממרחב יהודי למרחב ציוני, ולבסוף עם קום מדינת ישראל למרחב ישראלי-אוטונומי, אינו גאוגרפי בלבד. יותר משמעבר זה מבטא תנועת אוכלוסין גאוגרפית של יחידים או קבוצות ממקום מוצא מסוים למקום יעד, יש בו כדי ללמד על שינוי בדפוסי החשיבה הקולקטיבית של העם היהודי ועל תמורות בתפיסתו הפוליטית, האידאולוגית והדתית. בספר זה בוחן המחבר יצירות ספרותיות שנכתבו ופורסמו במפנה המאה ה-20 - תקופה שבה התרחשו תמורות עמוקות בקורותיו של העם היהודי שישב ברובו במרחב הגלות, והביאו יוצרים, עסקנים ופוליטיקאים לגבש מרחב חדש שהתיימר להוות אלטרנטיבה למרחב הקיים ולמאפייניו - הלא הוא המרחב הציוני. מרחב זה, שהתקיים תחילה כמרחב חתרני ותאורטי בשדה הספרות והפובליציסטיקה, לבש כסות פוליטית וחברתית וביקש ולהתממש בדמות מדינה עצמאית. ספר זה מבוסס על עיון ביצירותיהם של חמישה יוצרים - בנימין זאב הרצל, מוריס רוזנפלד, מנדלי מוכר הספרים, שלום עליכם וזאב ז'בוטינסקי - שפעלו במרחב הגלות לטובת יצירת מרחב אלטרנטיבי לעם היהודי, בשאיפה שישמש פתרון לבעיותיו וסבלותיו בגולה. מקצתם של היוצרים הללו שימשו בתפקידים בכירים בתנועה הציונית, ויצירותיהם לא היו אלא שופר לרעיונותיהם הפוליטיים למען כינונו של מרחב יהודי אוטונומי. אחרים יצרו מתוך דחק לאומי, קולקטיבי ואישי וראו במרחב האלטרנטיבי מפלט וסיכוי להחלצות מחוסר אונים ורפיון.
רסלינג
מאת: עופרה מצוב כהן
תיאור: המספר הוא פונקציה ביצירה הספרותית בעלת אחריות מן המעלה הראשונה. האם בלעדיה ייתכן טקסט ספרותי? מה מקומו של המספר ביצירה הספרותית והאם הוא מבטא את עמדותיהן של פונקציות אחרות? האם הוא פועל בחסות הסופר? מקומו של המספר ביצירה הספרותית נבחן בספר הזה על פי יצירות מן הספרות העברית החדשה. היצירות שנבחרו לדיון הן שתיים משל יוצר אחד כדי לבחון את תפיסת המספר בעיני היוצר. ח"י היצירות הנדונות בספר הן: "בואי הרוח" ו"תיאום כוונות" של חיים סבתו; "שלך סנדרו" ו"מאוחר מדי" של צבי ינאי; "כלה" ו"אררטים" של אורה אחימאיר; "חתונה אוסטרלית" ו"פאני וגבריאל" של נאוה סמל; "מקום אחר ועיר זרה" ו"חשד לשיטיון" של מאיה ערד; "אותו הים" ו"בין חברים" של עמוס עוז; "פתאום אהבה" ו"כל אשר אהבתי" של אהרון אפלפלד; "האיש המאושר" ו"סערה היא מקום רגוע בשבילנו" של צור שיזף; ו"רקמות" ו"אל לאה" של עמיה ליבליך.
הוצאת אוניברסיטת אריאל בשומרון, אריאל
מאת: דפנה ברשילון
תיאור: הרוסלקות — בנות הים מחוף הדולפינריום — לא נגלו לאיש מעל פני האדמה, עד שהגיעה השעה. הן היו יכולות להמשיך בשלוות חייהן לנצח, או עד שהיה מגיע מישהו לתפוס את מקומן. אבל לא כך קרה. רדיפת בצע, תהליכי פיתוח הכרחיים וזוג אוהבים מוזר, שינו את פני הדברים. חווי, ספרנית בפנסיה, פעילה פוליטית ואחות שכולה, פוגשת בחוף הים את מארק, אב שכול. בין השניים נוצר קשר מיוחד, שיביא את חווי לפגישה בלתי נשכחת עם "הרוסלקות" – מי שהיו נערות תוססות ונרצחו בפיגוע, ולאחר מותן הפכו לבנות ים. בתנופה סוחפת, הכורכת ריאליזם נוקב עם פנטזיה עשירה ומלאת חיות והומור, מציעה ברשילון בספרה השני מבט רענן ומקורי על החיים בישראל כיום. הרוסלקות שלה מנכיחות את מה שאסור לומר, לא נעים וכל כך רוצים היינו שלא לראות; אלא שהמציאות, שגדעה את חייהן הצעירים של הרוסלקות, מעניקה למבט הנבון והרגיש של הספר בשכול, בטרור ובמלחמות רלבנטיות מכאיבה. לצד זאת, רוחן החיה של הרוסלקות, והאמונה בכוחו של מפגש אנושי לרכך נוקשויות אידיאולוגיות, משרטטות כאן גם אפשרות של נחמה וחסד.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: שלומית אהרוני ליר, דורית זילברמן
תיאור: דיו לבנה דיו שחורה פותחת צוהר לעולמן הפנימי של סופרות, תוך חשיפת המסתתר מאחורי מאחורי חוויות שונות הקשורות למלאכת הכתיבה. האסופה מאפשרת להכיר ולהוקיר נשים כותבות בישראל מתוך הצצה למתרחש על שולחן הכתיבה שלהן, ולעולמן הספרותי והרגשי כפי שהן מעלות אותו על הכתב. העיקרון המאחד של האסופה הוא הקול הנשי, המרובד והנבדל זה מזה, בהיבטים של אתניות, תרבות וחברה. דיו לבנה דיו שחורה סוללת דרך לתובנות על יצירה ומשמעותה ומאפשרת גישה למבחר התייחסויות לאמנות הכתיבה מפרי עטן של סופרות מוכרות בישראל.
כתב ווב הוצאה לאור בע"מ
מאת: שלום אש
תיאור: ספר זה נכתב בשפת היידיש בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת, והוא מגולל את מציאות החיים הנסערת שבה חי ופעל ישוע מנצרת. גיבור הספר הוא אידיאליסט חברתי, שביקש להביא ישע לפשוטי העם, אשר כרעו תחת עול השלטון הרומאי הזר ונטל הסחטנות של ההנהגה הכוהנית המושחתת שפעלה בחסותו.

הסופר היהודי יליד פולין 1880, שלום אַש, פרסם את ספרו זה בשיא הקריירה הספרותית שלו, בניסיון לקרב ולפייס בין תרבויות. בתקופת פרסום הספר היה אַש סופר בינלאומי מצליח ומהולל, שתורגם לכארבעים שפות וכונה "דיקנס היידי". ואמנם בעקבות פרסום ספר זה נאלץ אַש לספוג מבול של גידופים ועלבונות. הוא כמעט שהוחרם בידי בני דורו בעקבות תעוזתו להציג את גיבורו באופן אנושי זה.

רק מאז שנות השישים של המאה העשרים, לאחר מותו של אַש, זכתה איכותו הריאליסטית המופלאה של רומאן זה להכרה מחודשת.

המבקר י. כרמון כתב כי הספר ספוג באהבה לנוף הארצישראלי, להווי העברי הקדום, לחגים, למורדי הגליל, למאבקים הסוציאליים בימי בית שני ולאנשי העם הפשוטים מהם יצא ישוע, אותו ראה אש גם כיהודי סובל בזמנים אחרים.

חוקר ספרות היידיש שלמה ניגר טען כי האיש מנצרת הוא פרי עטו של סופר "בעל אינטואיציה גאונית ודמיון יוצר, שאינו מוגבל בזמן, בהיקף ובעומק".
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: מיכל בן-נפתלי
תיאור: ספרה של מיכל בן-נפתלי, על הפרישות, מכיל ארבע מסות: "על הפרישות", "על הצער", "על הכאב", "על רצינות ומשחק". המסה הראשונה, "על הפרישות", דנה בתנאי הקיום של הפורש, הן בממד האינטלקטואלי והן בממד הגופני. הגוף, הנידון כאן לאחר החלמתו, כמו מותיר את הנפש לבדה, היא הרגילה לגוף חולה כדי לממש את פרישותה. כך, ללא תביעתו המוחלטת של הגוף, נוצר מבט שואל, המבקש לשוחח על אפשרויות היצירה והמעורבות, במיוחד במרחב הישראלי, מתוך עמדת הפרישות. המסה "על הצער" – זוכת פרס המסה הטובה של עיתון הארץ (2008) – נעה דרך שיריה של דליה רביקוביץ בנתיב הצער הפרטי, "הצער שלנו ההגון", מן הילדות ועד המוות. למסה זו חוברת המסה "על הכאב", הפעם בתנועה בין שלוש משוררות – לאה גולדברג, דליה רביקוביץ' ותרצה אתר. המסה מתבוננת בכאב הגוף ובכאב שנלמד מידי אחרים, בכאב שהולכת ומודרת אפשרותו לבוא לידי ביטוי ברבים. מיכל בן-נפתלי נעה כאן בין כאבה של לאה גולדברג, "כאב סתמי, כאב משמים, כמו האמונה" לכאב הקמאי המופיע אצל דליה רביקוביץ', ולכאב העצוּר, הנרתם כמעין משיח פרדוקסלי, אצל תרצה אתר. המסה האחרונה, "על רצינות ומשחק", נעה במקביל בנבכי זכרון ילדות של המחברת בנבכי הסיפור הנודע של פרויד על משחק נכדו ביו-יו, כיצירת הנפשה להעלמותה ושיבתה של אמו… מהו גבול המשחק ועד כמה רציני הסילוק מהמשחק? כיצד תוכל זו, "הרצינית מדי", להשתתף במשחק? מהו סופמשחק? ביד אמן משלבת כאן מיכל בן-נפתלי תובנות ביחס ליכולת החִברות והפרישה, ליכולת הכלת הכאב והצער; אלה הנעים בין גוף ונפש ויוצקים את זה ואת זו בדמותם. ארבעת המסות המופיעות כאן הן מופת של עומק מחשבתי, המובא בשפה שאינה אקדמית מחד גיסא ואינה סיפורית מאידך גיסא. תחת פני השטח של הכתיבה זורמת מיטב המחשבה המערבית של העת האחרונה בשיא מאופק.
רסלינג
מאת: חנן חבר
תיאור: ספרות של שבט או ספרות של עם? מאת חנן חֶבֶר דן בשאלת זהותה של הספרות העברית המודרנית. המבט הביקורתי והתאורטי המתוחכם שמפנה חֶבר אל הספרות העברית שנכתבה בתקופת היישוב מאתגר את היחסים שהתקיימו אז בין זהותה השבטית לבין זהותה הלאומית, וּמספר את תולדותיו המרתקות של הדיון הביקורתי הסוער שהתנהל סביבן בספרות הארצישראלית בת הזמן. הספר כולל דיונים פרשניים מעמיקים וּמפתיעים ב'נקמת האבות', הנובלה שפרסם יצחק שמי, יליד חברון, ב־1927. באמצעות ניתוח נוקב של מנגנוני האלימות והנקמה של הנובלה של שמי חושף חנן חבר את מבני העומק התרבותיים והפוליטיים של תקופת היישוב. זהותו הערבית של המספר העברי של הנובלה מאפשרת לקרוא אותה בדרך דיאלקטית שמתחקה אחרי הטלטולים והתנודות של הקו המפריד בין הפלסטינים ליהודים ששרטטה הציונות. הספרות העברית נוכחת בספר כזירה של קונפליקטים לאומיים, שבטיים, אתניים ומגדריים – אבל הניתוח הפואטי המפורט של הנובלה מאפשר לשרטט באמצעותה אופק של תקווה לקיום המשותף של העמים השרויים במאבק דמים.
כרמל
מאת: אמיר אור
תיאור: בשיחה מזמין אותנו אמיר אור למגוון רחב של תחומי עיון וחקירה: היסטוריה, חברה, מקרא, דתות, ספרות, שפה ופילוסופיה. כתיבתו התייחדה לאורך השנים כקול רענן, ומקורי בשיח התרבות בארץ, ומציעה מבחר נושאים לא קונוונציונלי לצד התבוננות חדשה ולעתים נון-קונפורמיסטית בסוגיות ויצירות קלאסיות.

הארודיציה והמנעד המחקרי של אור ניכרים בכתיבתו, ועם זאת הוא אינו כותב בז'רגון אקדמי, ומסותיו קולחות, מדברות, ופונות אל שוחרי התרבות והדעת באשר הם. רבים ממאמריו הם בבחינת חידוש בכיכר העיר של התרבות הישראלית.

המסות והמאמרים התפרסמו מאז 1988 בבמות תרבות וספרות מרכזיות, ביניהן "הארץ", "ידיעות אחרונות", "דבר", "מעריב", "זמנים", "פוליטיקה", "הליקון", "חדרים" ו"עכשיו", וכן בתרגום, בכתבי עת באירופה, ארצות הברית ויפן.
הקיבוץ המאוחד
מאת: אלישע פורת
תיאור: הממוארים מתארים ומשחזרים אירועים ומקומות בסביבה הקרובה של הבית, הקיבוץ והעמק, ונכתבו על רקע תפישתו שמקום צריך שיהיו לו אגדות ומיתוסים, כדי ליצור זיקה בינו לבין האנשים, הילדים והדורות הבאים ולרקום חיבור משמעותי בינם לבין נוף המולדת. פורת היה חוקר לעומק נושאים שריתקו אותו וחושף מכתבים לא ידועים, פרשיות היסטוריות ופרטים היסטוריים עלומים. חלק חשוב בחייו ובכתיבתו, הן תקופות שירותו הצבאי - בסדיר ובמילואים, בימי שלום ובמלחמות. גם בסיפוריו, גם בשיריו וגם בממוארים שכתב, ניכרת היטב הצלקת שנשארה בו מאותם הימים. הממוארים המתפרסמים כאן נאספו מתוך מבחר רחב ועשיר שהשאיר אחריו. הבחירה לא הייתה קלה, אבל הכרחית ולוּ מפני קוצר היריעה. הם אינם מובאים בסדר כרונולוגי מסוים, וגם לא ערוכים לפי 'נושאים', אבל ככלל הם מייצגים את הקשת הרחבה של נושאים שהעסיקו אותו וחוויות שנחרתו בו, וצירופם זה אל זה משרטט ומציג את אישיותו הרבגונית, הייחודית מאוד.
הקיבוץ המאוחד
מאת: נתן כהן
תיאור: ספרות יפה או עיתונות? מדע, פרוזה או שירה? פנטזיה או מתח? מה היה טעמם הספרותי של יהודי הקיסרות הרוסית לפני מלחמת העולם הראשונה? מה היו התכנים שסיפקה להם יידיש, שרבים ראו בה ז'רגון שיש להשליך ולשכוח? ומי היו הקוראים והקוראות? יידיש בסימן קריאה – מלשון דיבור לשפת תרבות עוקב אחר תמורות שחלו ביהודי הקיסרות הרוסית דרך שוק הספרים התוסס, שסיפק תכנים מגוונים ביידיש לקהלי יעד שונים; ודרך התפתחות הספרייה הציבורית, העיתונות, המו"לות, התרגומים מול ספרי מקור, ומעמדה המשתנה של יידיש, "שפת ההמון", לעומת רוסית מכאן ועברית מכאן. הספר סוקר שינויים שחלו בהרגלי הקריאה ביידיש בקיסרות הרוסית בין השנים 1860–1914. הוא מגיש לקוראיו מחקר מקיף ומעמיק בתחום ההיסטוריה התרבותית, המתאר, באמצעות הסתעפותה רבת הפנים של הקריאה החילונית ביידיש, חברה הנמצאת בתהליך מעבר ממסורת למודרניות.
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
מאת: רינה לפידוס
תיאור: ספר זה, בנות לבנה בזעם החמסין, הוא כרך שני לאחר שקודמו, בעל אותו השם, ראה אור בהוצאת כרמל בשנת 2009, ועוסק גם הוא במגוון עשיר של זיקות בין הספרות העברית ובין הספרות הרוסית. הספר דן בתחומים כגון: השקפות עולם ואידאולוגיה, נושאים ומוטיבים, סגנון לשוני, עיצוב פואטי של ההיגד וזרמים ספרותיים וסוגות ספרותיות. החיבור מנתח אתיצירותיהם המקוריות ותרגומיהם מהספרות הרוסית של המחברים העבריים: י"ל גורדון, א"ד גורדון, ח"נ ביאליק, א"נ גנסין, י"ח ברנר, י"ד ברקוביץ', ש"י עגנון, רחל המשוררת, חיים הזז, אברהם שלונסקי וחיים לֶנסקי. הוא אף דן בקצרה גם ביצירותיהם של מנדלי מוכר ספרים, גרשון שופמן, יעקב שטיינברג ואהרן אפלפלד. הפרק האחרון מציג את הרקע האירופי של הספרות הרוסית ובכך מעניק מבט־על הפורשׂ יריעה רחבה על הספר כולו.
כרמל
מאת: רינה לפידוס
תיאור: החיבור עוסק ביצירתם של מנדלי מוכר ספרים, ישעיה ברשדסקי, י"ח ברנר, שאול טשרניחובסקי, י"ד ברקוביץ', חיים לנסקי, אלכסנדר פן וחיים הזז. יוצרים אלה הטביעו את חותמם על הספרות העברית ואף עיצבו את רוח וסגנון התרבות הישראלית בת-זמננו. בספר זה נבחנות השפעות של הלשון, הספרות והתרבות הרוסית על יוצרים אלה, וכן נחשפים בו צדדים חדשים ובלתי צפויים בפרשנותן ובחקר מקורותיהן של יצירותיהם. החיבור מתייחס לסופרים רוסים הבאים: לרמנוטוב, גוגול, טורגיניב, ל"נ טולסטוי, פט, יסנין ועוד. החיבור כולל גם פרק תיאורטי, הסוקר את המתודות והמגמות בחקר ההשפעות הספרותיות המקובלות היום בספרות העולם. כל החפץ ללמוד יותר על כור מחצבתה של הספרות והתרבות היהודית והישראלית ימצא עניין בספר זה.
כרמל
מאת: טליה הורוביץ
תיאור: איתור קשרים בין מוקדם למאוחר הוא מסע מפעים החושף את עוצמתה של מורשה נצחית. המוקדם בספר זה הוא המקרא ופרשניו לדורותיהם. המאוחר הוא תחום הדעת של הספרות לדורותיה, לסוגותיה, לדרכי עיצוביה, לבשורותיה ולמגוון יוצריה: זוכי פרסים לאומיים ובין־לאומיים; בני זמננו ובני דורות קודמים; קנוניים וטרום־קנוניים; מודעים להיותם חלק מחבורה יוצרת וגם מי שלא הגדירו את עצמם חלק ממנ. ר' יהודה הלוי, אורי צבי גרינברג, נתן אלתרמן, חיים נחמן ביאליק, ּ יעקב פיכמן, יעקב כַהן, מיכאל קשטן, בלפור חקק, יורם טהרלב, ניב־יה דורבן, נאוה סמל, דליה רביקוביץ, רחל בלובשטיין־סלע, חביבה פדיה, אנטואן דה סנט־אכזופרי, קונסטנדינוס קוואפיס, ויסלבה שימבורסקה, אסתר שרה שניאורסון־גרי, אסתר שקלים, תמר יפרח, חביבה פדיה, נורית צדרבוים (וגם אלבר קאמי וזוז'ה סאראמאגו - המסייעים ותומכים ממקום אחר) - כולם עד אחד חברו יחדיו בספר זה להצדיע לספר הספרים, ולשיר לו שיר מזמור.
שאנן : המכללה האקדמית הדתית לחינוך - הוצאה לאור
מאת: נגה רובין
תיאור: חשיבותם של הטקסטים הכתובים ביהדות אינה מוטלת בספק. הטקסטים נכתבו ובהמשך נדפסו, הועברו ויצרו את הרצף הבין-דורי. כדברי המשורר נתן אלתרמן באחד משירי 'הטור השביעי': ״דומה כאילו פתע מתאחה הגשר/ וקם בין התקופות הערוכות בסך […] כל זה שכבות בוקע – שבע, תשע, עשר/ בחרס ובנייר/ בנחושת ובקלף/ מאז ימי יבוס ועד תגלת פלאסר/ ועד חשמונאים אין דור שלא כתב״. העברת החלקים הסיפוריים, שנמסרו הן בעל-פה הן בכתב, היו בעיקר תחת אחריותהּ של האמא היהודייה, הבאָבע. מה הייתה דמותה של אותה באָבע? עת ליטפה בידיה מבלי משים את ראשיהם של המיידל והייִנגל שלה על ערשם וסיפרה להם סיפור לפני השינה, דמתה יותר מכל ליאנוס, האל בעל שני הראשים. בראשה האחד הביטה לאחור ונזכרה בסיפורים ששמעה בילדותה מאמהּ וסבתהּ, או קראה במקורות יהודיים עתיקים שתורגמו ועובדו לשפת הדיבור, היידיש. אך בראשה השני, הביטה הבאָבע לעתיד וכך סייעה לצאצאיה לחלום. שכן הבאָבע הייתה שוזרת בתוך הסיפורים שינויים קטנטנים, תך נסתר בגוון שונה לבגד הסיפור, כפתור צבעוני. עיטורים אלו שנוספו על סיפורי ילדותה, כללו רמזים ותקוות לעתיד טוב יותר ומתוקן עבור ילדיה. סיפורים אלו, על תכיהם וכפתוריהם, הם נושא הספר.
תבונות
מאת: חגית הלפרין
תיאור: המחזה "עוץ לי גוץ לי" מאת אברהם שלונסקי נכתב בשנת 1965, והוא מבוסס על מעשייה של האחים גרים בשם "רומפלשטילצכן". "עוץ לי גוץ לי" עובד למחזמר ונחשב להצגת ילדים מופתית המוצגת בתיאטרון הקאמרי קרוב לשישה עשורים. שלונסקי הפך את המעשייה האכזרית למחזה מלא אופטימיות, הומור ושמחת חיים. ספרה החדש של חגית הלפרין מציג פרשנות חדשנית ומקורית למחזה; הוא מגלה שניתן לקרוא את "עוץ לי גוץ" לא רק כמחזה לילדים אלא גם כמחזה שנון, חכם ועמוק הפונה לקהל המבוגרים. הספר בוחן את הקישורים שנבנו בין "עוץ לי גוץ לי" לסיפור גן העדן שבספר "בראשית", לסיפור הישועה של מגילת אסתר ולאקטואליה של התקופה שבה הנהיג ראש הממשלה דוד בן גוריון את המדינה. כמו כן, הספר בוחן את מקומו של המחזה ביחס ליצירתו הענפה של שלונסקי לילדים ולמבוגרים. במיוחד מושם דגש על המקום החשוב שתופסים בעולמו של שלונסקי השקפת העולם המאגית, הכישוף, הנס, החידה והסוד. המחברת עומדת על קסמיה של הלשון המכשפת ב"עוץ לי גוץ לי": לשון הרוויה חריזה עשירה, פתגמים, חידודי לשון וחידושי מלים, ויש לה תפקיד חשוב בבריאת עולמה של האגדה. בדומה לשֵדון עוץ לי גוץ לי שידע להפוך קש לזהב, שלונסקי ראה בסופר המוכשר אלכימאי אשר הופך את המלים לזהב. אפשר לומר שב"עוץ לי גוץ לי" הצליח שלונסקי להפוך את המעשייה של האחים גרים לזהב-אמת, למחזה עשיר ורב-גוונים, מחזה מרהיב ומושך לב.
רסלינג
מאת: דן לאור
תיאור: קשה ונפתלת הייתה דרך חייו של המשורר דוד פוגל: בצעירותו הסתכן וחצה את גבול רוסיה הצארית ואוסטרו־הונגריה כדי להגיע לעיר הבירה וינה, שאותה בחר לאמץ כביתו. בשלב מאוחר יותר נטש את וינה והגיע לפריז, ואז גמלה בליבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל. הניסיון לא עלה יפה, והוא חזר לאירופה – תחילה לברלין, אחרי כן לפריז. בימי מלחמת העולם השנייה נלכד פוגל בידי הגסטאפו בעיר קטנה בצרפת, הועבר למחנה דראנסי שליד פריז, ומשם נשלח למותו במחנה ההשמדה אושוויץ.

פוגל סבל תדיר מחוסר פרנסה עד כדי עוני ממש, ממחלות שפקדו אותו ואת משפחתו, מהיעדר הכרה מספקת בהישגיו כסופר וגם מרדיפה בשל היותו "נתין זר". זה היה הרקע לכליאתו במחנות ריכוז הן בידי האוסטרים והן בידי הצרפתים.

ספר זה מגולל את סיפור חייו של דוד פוגל, ובתוך כך מפגיש אותנו עם יצירותיו המופלאות, בשירה ובפרוזה - ובכללן לפני השער האפל, חיי נישואים, לעבר הדממה ורומן וינאי. כמה מן היצירות האלה פורסמו בחייו, ואחרות – רק לאחר מותו, ובהן פוגל מתגלה כסופר חדשן ופורץ דרך, שהשכיל להוליך את שפת השירה העברית ואת הסיפור העברי בנתיבים שלא נודעו קודם לכן. מי שהיטיב להבחין בשיעור קומתו של פוגל ובייחודו הספרותי היה המשורר נתן זך, שבמאמר מכונן שפרסם על אודותיו בשנת 1954 חילץ אותו מן השכחה והתניע תהליך ששינה את מעמדו מסופר שולי יחסית בספרות העברית שבין המלחמות לדמות מרכזית, מרתקת ומתסיסה בסצנה הספרותית העכשווית.
עם עובד
מאת: דב הכהן
תיאור: אוצר הספרים בלאדינו הוא ביבליוגרפיה מקיפה, מפורטת, מעודכנת וביקורתית של הפרסומים בלאדינו (ספרדית־יהודית) שמציגה סקירה חדשה ונרחבת של ספרי הדפוס בלאדינו בהקשרם ההיסטורי והגאוגרפי. עם 4,000 פריטים כמעט, זאת הביבליוגרפיה המקיפה ביותר של דפוסי לאדינו שיצאה לאור.

בספר מובאים פרטים על כל הדפוסים בלאדינו הידועים לנו כיום ברחבי העולם. כל ערך כולל ניתוח ביבליוגרפי מעמיק של ספר, עיתון, חוברת או עלון מודפס, ומשקף מחקר פורץ דרך. בספר ערכים החושפים פריטים רבים שלא תועדו עד כה – חלקם קדומים מאוד - שאותרו בספריות ובאוספים יהודיים וכלליים, ציבוריים ופרטיים, במדינות רבות בעולם.

הספר שלפנינו מאפשר לראשונה מחקר על בסיס מכלול ספרות הלאדינו שראתה את אור הדפוס למן שנת,1490 והוא כלי יקר ערך לכל חוקר של הספר והספרות בלאדינו.
יד יצחק בן-צבי
מאת: תמר ברגר
תיאור: תמר ברגר משוטטת בנופי השארית של המרחב הישראלי, נופים חברתיים וחפציים, מקומותיהם של מי שנדחקו ושל מה שהורחק: אתרי פסולת, יישובי פריפריה, מוסדות כליאה, חורבות ולבסוף הגוף המזדקן. בסגנונה המסאי-דוקומנטריסטי היא מתארת את המקומות שהיא רואה, מציגה את הנשים והגברים שהיא פוגשת, שנוכחותם לא פעם רבת עוצמה, ומנתחת את התופעות המתוארות בהקשריהן הרעיוניים הכלליים.
הקיבוץ המאוחד
מאת: רימון כשר
תיאור: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1921-1865) היה סופר פורה והוגה דעות מקורי. מתוך מכתביו הרבים עולה שמַשׂאַת נפשו הייתה לעסוק בתיאולוגיה, אולם לפרנסתו נזקק לפרסם סיפורים. בין שפע כתביו לא ניתן לגלות חיבור שיעסוק כולו בתיאולוגיה, ושמא לא כתב מאודו חיבור מעין זה. אבל בסיפוריו ובמכתביו הרבים אצורות קביעות תיאולוגיות רבות, לעתים סותרות. הספר הנוכחי הוא פרי ניסיון לשרטט את התיאולוגיה של ברדיצ'בסקי לאור קביעותיו האקראיות. המסקנה העולה מתוך דברי ברדיצ'בסקי היא שהוא האמין בקיומן של ישויות אלוהיות רבות. בין ישויות אלה ניתן למנות, למשל, את אלוהי ישראל; האֵלים אותם עבדו הישראליים בתקופת בית ראשון; הטבע; יצורים שמימיים שונים (מטטרון, שטן, שׂרים) ואף בני אנוש, אם כפרטים בודדים ואם כקבוצה; ואף את ישו ראה כאֵל משום היותו סלחן ובורא חוקים חדשים. שורה ארוכה זו של ישויות אלוהיות קרויה בספר זה "פנתיאון עברי". בצד עצם חשיפתו של פנתיאון זה עולה השאלה: איזו מבין הישויות המרכיבות את הפנתיאון מועדפת/נערצת על ברדיצ'בסקי? האם אלוהי ישראל, הזוכה למירב תשומת הלב, או שמא ישויות אחרות? האידיאולוגיה החילונית של ברדיצ'בסקי, המושפעת בין השאר מ"פילוסופיית החיים" של ניטשה, אינה מותירה מקום לספק שאלוהי ישראל אינו תופס את מקום הבכורה בפנתיאון. זאת אף זאת, אלוהי ישראל זוכה לשפע של הערות ביקורתיות נוקבות ואף להתרסה כלפיו, עד כדי העלמתו. בניגוד לכך קיימות שתי ישויות אלוהיות אחרות הזוכות לאהדה רבה מצד ברדיצ'בסקי: הטבע, כלומר סיפוק החושים היצריים והערצת היופי ואהבת החיים מזה, והאֵלים וטקסי פולחנם מזה. ישויות אלה תופשות את מקומו של אלוהי ישראל.
רסלינג
מאת: מימי חסקין, דינה חרובי
תיאור: ספרן של מימי חסקין ודינה חרובי פורש דיון מרתק ומקורי במקומה של עוזרת הבית בשיח הספרות העברית. באמצעעות הצלבה מתוחכמת של זהויות מגדריות, מעמדיות, לאומיות ואתניות, הן חושפות את הדרכים המגוונות שבאמצעותן פועלים מנגנוני כוח ספרותיים בכינונה של סטראוטיפיות מדוכאת ומודרת. קפדנותו של הניתוח הביקורתי של הזהות התימנית, הרוסית והערבית של עוזרת הבית חושפת את דכאנותם של טקסטים הגמוניים, שבעודם מפגינים רגישות ואמפתיה הם חוזרים ומשכפלים את הסטראוטיפ, חשיבותו הרבה של הספר ניכרת גם ביכולתו להצביע בזהירות רבה על הדרכים שבהן מייצרת הספרות קולות של מחאה והתנגדות לדיכוי באמצעות השתקה. - חנן חבר" -- מן המעטפת האחורית. ‬
הוצאת גמא
מאת: שי כחלני
תיאור: דוד פוגל, סופר ומשורר עברי, שכתב בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, זכה לאחר מותו למעמד ולהכרה, וכיום יצירותיו הן חלק בלתי נפרד מהקאנון העברי. במהלך השנים התגלו עוד ועוד נדבכים מיצירתו החידתית והייחודית, דבר שסייע לשקלל מחדש את קורפוס יצירתו הכולל של הסופר, חשף גוף יצירה עשיר ורב-גוני, כזה המאפיין יוצר פעיל שאחוז בלהט יצירה, ואף אִפשר למצוא בו שבילים ונתיבים, שטרם נחקרו בעבר. וכך, אף שפוגל האיש מת מזמן, ממשיכה דמותו כיוצר לחיות, להתפתח ולגדול, ובתוך כך לערער את טענות מחקר הספרות בדבר דמותה, ולהרחיב את יריעתה. התרומה של המחקר המוצג בספר זה היא הצבתו של פוגל ושל יצירתו, לא כסופר וכיצירה שוליים – שוליים למגמה המרכזית של הספרות העברית בת הזמן, העוסקת בתחייתו של העם היהודי בארצו – אלא כסופר ויצירות מרכזיים, מז'וריים, העוסקים בסוגיות קריטיות לעולם שאליו הם מתייחסים. את זאת עושה המחקר שלפניכם בזכות הוספת ממד הקריאה האתית ביצירתו של פוגל ומיקומו בתוך עולם התגובות האירופאיות למשבר מפנה המאה התשע-עשרה/עשרים – שטרם הוצע בעבר – בתחום הפילוסופיה והספרות. הֶקְשֵׁר זה מבהיר כי ביצירתו של פוגל יסוד ביקורתי משמעותי מבחינת המקום והזמן, ומתייחס לכלל יצירותיו בפרוזה של פוגל כיחידה אחת, שבה היצירות השונות ממשיכות ומשלימות את ההתייחסות לאותם הנושאים. שי כחלני חודר לעומק התקופה שבה פעל פוגל, דולה ממנה פרטים שטרם ניתנה עליהם הדעת בהקשר של יצירת פוגל, ועורך קריאות שתי וערב מרתקות ביצירתו של הסופר החשוב הזה, באופן שטרם נעשה עד כה. תוך כדי כך חושף מחקרו, שלא רק שיצירתו של פוגל לא הייתה שולית לאותן מגמות רווחות, אלא שהייתה בבסיסן – גם מהבחינה הסגנונית ובעיקר מהבחינה התוכנית – כמניחה במרכזה את המצב הפוליטי-חברתי ששרר באירופה באותה התקופה.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: הלל ויס
תיאור: מבחר מן המאמרים והמחקרים ביצירת עגנון, פרי עבודתו של הלל ויס משך חמישים שנה כלולים בשני הכרכים של 'קול הדם' 2022 ,הוצאת 'ספרא' המשכו ואחיו של ספרו 'קול הנשמה', הוצאת אוניברסיטה בר־ אילן 1985. יצירת עגנון ספוגה בזיכרון דמי נקיים ובתביעת האדם מן הא-ל, עד אנא, עד מתי? 'קול הדם' מהדהד תביעת הא-ל, בורא העולם ומנהיגו נגד קין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" ותביעתנו היהודים ממנו, מן הא-ל לזכור בני עמנו הטבוחים מאז חורבן ירושלים ועד הנה תוך אמונתנו ומבטחנו בו: "כי כל דרכיו משפט". עגנון בנה ויצר מתוך ביוגרפיה משיחית כאילו נולד בתשעה באב, כך כתוב גם על קברו. ביוגרפיה שעימה הזדהה בכל תג של יצירתו. ומתוכה ילד את שליחותו כסופר. ביצירתו במיטבה הוא ראה ניסיון נואש לתיקון מעשה הבריאה. גם סיפורי האהבה הגדולים של עגנון, הסיפורים הביוגרפיים הלא מוסווים והמוסווים הם דרמות טראגיות, ניסיונות תיקון נואשים של זיווגים פגומים שיש בהם חוטים אלגוריים, לרבות הרומנים "החילוניים" שלו ואף הללו הנחשבים לאתיאיסטיים ומרדניים כדוגמת הרומן 'שירה'. מתח תמיד שרוי בין אנרכיה ותוהו לבין משמעות וייעוד נסתר. הנסיון לאחות את היריעה הפגומה הוא האתגר המשיחי של יצירת עגנון אותו התאמצנו לחשוף ולהנהיר.
ספרא : בית הוצאה לאור - איגוד כללי של סופרים בישראל
מאת: הלל ויס
תיאור: מבחר מן המאמרים והמחקרים ביצירת עגנון, פרי עבודתו של הלל ויס משך חמישים שנה כלולים בשני הכרכים של 'קול הדם' 2022 ,הוצאת 'ספרא' המשכו ואחיו של ספרו 'קול הנשמה', הוצאת אוניברסיטה בר־ אילן 1985. יצירת עגנון ספוגה בזיכרון דמי נקיים ובתביעת האדם מן הא-ל, עד אנא, עד מתי?

'קול הדם' מהדהד תביעת הא-ל, בורא העולם ומנהיגו נגד קין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" ותביעתנו היהודים ממנו, מן הא-ל לזכור בני עמנו הטבוחים מאז חורבן ירושלים ועד הנה תוך אמונתנו ומבטחנו בו: "כי כל דרכיו משפט".

עגנון בנה ויצר מתוך ביוגרפיה משיחית כאילו נולד בתשעה באב, כך כתוב גם על קברו. ביוגרפיה שעימה הזדהה בכל תג של יצירתו. ומתוכה ילד את שליחותו כסופר. ביצירתו במיטבה הוא ראה ניסיון נואש לתיקון מעשה הבריאה. גם סיפורי האהבה הגדולים של עגנון, הסיפורים הביוגרפיים הלא מוסווים והמוסווים הם דרמות טראגיות, ניסיונות תיקון נואשים של זיווגים פגומים שיש בהם חוטים אלגוריים, לרבות הרומנים "החילוניים" שלו ואף הללו הנחשבים לאתיאיסטיים ומרדניים כדוגמת הרומן 'שירה'. מתח תמיד שרוי בין אנרכיה ותוהו לבין משמעות וייעוד נסתר. הנסיון לאחות את היריעה הפגומה הוא האתגר המשיחי של יצירת עגנון אותו התאמצנו לחשוף ולהנהיר.
ספרא : בית הוצאה לאור - איגוד כללי של סופרים בישראל
מאת: יצחק מלר
תיאור: בשנת 1966 פרסם הסופר הצעיר יורם קניוק את הנובלה "חימו מלך ירושלים" אשר עסקה בהלם קרב. יצחק מלר יוצא בספרו למסע טקסטואלי בין כתביו הנפתלים של קניוק על מנת להבין כיצד השפיע הלם הקרב ממלחמת תש"ח על מכלול כתיבתו של קניוק. מלר טוען שקניוק בחר בדרך הישירה, הבוטה והאכזרית ביותר כדי לייצג את הטראומה-פוסט-טראומה האישית שלו, ואת זו של החברה הישראלית-יהודית: הוא בחר לטבול את העט בתוך הפצע, לתחוב את אצבעותיו במורסות כרוניות מדממות. את דרכו של קניוק ניתן לכנות בהקשר זה "גם וגם" או "זה לצד זה וביחד", כלומר שהוא מצווה עלינו לחיות עם הסתירות באמצעות המשקפת הפוסט-טראומטית.

דרכו הפואטית של קניוק היא בחירה בחזרתיות כפייתית של צימודים פרדוקסליים: מצד אחד התרסה אנטי-ממסדית חסרת רסן, מצד שני חתירה עיקשת לפשרה, פיוס, שיתוף וויתור על שנאות ונקמות. על פי קניוק יש לחטט בפצעים, להעלותם על פני השטח וללמוד לחיות איתם. על פי הגיון זה אין זה חטא להשוות בין השואה לנכבה – כל אחד ואסונו הוא. גם אם מתקיים ניגוד בין היהודי שחזר מהגלות לפלסטיני הילידי, גם אם הייתה מלחמה ונוצרו יחסי כובש-נכבש, אדון ומשרת, גם אז חייבים לדעת לגשר באמצעות הכרה הדדית וניסיונות עיקשים ובלתי פוסקים לסליחה, פיוס ופשרה. באותה מידה שאי-אפשר להחלים מהלם קרב אישי אלא יש ללמוד לחיות אתו ולצידו מחדש, כך יש לנהוג בשברים החברתיים-פוליטיים שנכפו עלינו כאן ועכשיו.
רסלינג
מאת: איל בסן
תיאור: דמותו של אורי ניסן גנסין, שחייו הקצרים היו רצופי סבל ונדודים, אך חזותו והליכותיו הקרינו, לדברי מכריו, כוח שקט, אצילי ומסוגנן על כל סביבותיו, הילכה קסם על עולם הספרות למן הופעתו הראשונה על במת התרבות העברית בעשור הראשון של המאה העשרים. סיפוריו הליריים, שנתפסו כשיקוף של נסיבות חייו, נחשבים עד היום ליצירות מופת של כתיבה פסיכולוגית מודרניסטית. דווקא לנוכח הגישות הקנוניות לפרשנות יצירתו המופתית של גנסין, מבקש הספר 'גנסין סטייל' להציע למחקר הספרות העברית סגנון אחר של קריאה ומחשבה, 'סטייל' חדש של כתיבה ביקורתית. במוקד כל אחד מפרקי הספר ניצב דבר מה קטן שמתקיים בשולי הנושאים הגדולים, דבר מה צנוע לכאורה: משפט אחד, סיבה טפלה, גמגומים והמהומים, מה שמתבטל ונסוג, מה שלא תופס עמדה, פעולה שלא נעשית, החום הנישא באוויר. אלא שדווקא מנקודת המוצא הזאת מבקשים מהלכי הקריאה הנפרסים כאן להעמיד שיעורים תאורטיים, היסטוריוגרפיים ופרשניים שהולכים בגדולות. במובן אחד אפוא 'גנסין סטייל' הוא חיבור על יצירתו של אורי ניסן גנסין, והוא מבקש להחזירה למרכז העיון המחקרי יותר ממאה שנים לאחר שנכתבה, ולקרוא בה כמו שלא נקראה עד כה. במובן רחב יותר 'גנסין סטייל' הוא גם חיבור נועז ומקורי על היחסים בין ספרות לתאוֹריה, על הרגישויות הפרשניות של רגע ההווה, ועל הצורך בניסוחו של אתוס ביקורתי מסוג חדש למחשבת הספרות העברית של המאה העשרים ואחת.
מוסד ביאליק
מאת: רבקה אלינב
תיאור: "כי מרה מאֹד הדעת" – הצהרה מפתיעה לכאורה כשהיא בוקעת מקולה של אינטלקטואלית בולטת כלאה גולדברג. גולדברג (הידועה) ולצדה אלישבע ביחובסקי (האנונימית כמעט) הן שתי היוצרות הראשונות שהציגו בספרות העברית טיפוס חדש של גיבורה אינטלקטואלית ויוצרת, כזו שמבחינתה הדעת והיצירה היא בגדר משאת לב, ציר זהות וטעם קיומה. כמו בתרבות הכללית גם בתרבותנו, לרבות במורשת הספרות העברית החדשה, השליטה הגברית הבלעדית על העט ועל הקול יצרה במשך דורות "מראה גברית", אשר שיקפה והגדירה לנשים מהו המודל הראוי של נשיות ומהו האופק לציפיותיהן מעצמן. על רקע זה עולה שורה של שאלות: האם הצטרפותן של נשים למעגל הלימוד והיצירה מסמנת מגמה של שחרור מהתבניות הסטריאוטיפיות? האם המבט הנשי ברא גיבורות אוטונומיות מבחינה רוחנית ונפשית, שנאבקות להתפתח כנשות רוח וכאמניות המנהלות שיג ושיח עם העולם באמצעות יצירתן ? והאם מוצדק להכתיר גיבורות אלו בתואר 'אינטלקטואליות'? כמענה לשאלות אלו מוצגת בגוף הספר קריאה פרשנית המשווה בין הרומן סמטאותמאת אלישבע (ביחובסקי), הרומן העברי הראשון פרי עטהּ של אישה בארץ ישראל, ובין הרומנים והוא האור ומכתבים מנסיעה מדומה של לאה גולדברג ועמם כמה מסיפוריה הקצרים. ספר זה שופך אור חדש על הערכת דמותה של אלישבע ועל יצירתה, ובמקביל מציע הערכה מחודשת לסיפורת של גולדברג בזיקה למכלול יצירתה. הטענה המרכזית העולה ממנו נוגעת לבשורה המקופלת בגיבורות שהן בוראות בעטן ובאופק החדש שהן מעניקות לקיומן כנשים. אף כי שחרורן מן הסטיגמות בולמות של העבר הוא עדיין חלקי וכבול, הרי שבעצם הופעתן מהווה ציון דרך ומקור של העצמה לדור ההמשך של קוראות, של כותבות ושל גיבורותיהן.
מכון מופ"ת
מאת: רבקה אלינב
תיאור: ​​​קריאה המתריסה "דווקא רציתי לצאת מגדרי" מפיה של מריה סיבילה מריאן, אמנית חלוצית מן המאה ה-17, עשויה לשמש כסיסמה מזהה למסען של הגיבורות העומדות במרכזו של ספר זה. זהו מסע חיפוש זהותי (quest) הניזון מיסוד אנרכי של שחרור. הניצוץ המתניע את מסע התגבשותן והתגשמותן כיוצרות כרוך במאבק בגדרות שגזר עליהן מגדרן. הן מונעות מהדחף העז למרוד בקונבנציות התרבותיות שנועדו לקבע אותן למשבצת ייעודן המוּלד. הדיון הנפרש בספר מתחקה אחר הדקדוק הפנימי של מסע החניכה הנשי: מהו סוד המשיכה של רומן החניכה (Bildungsroman) בעיניהן של סופרות; מה הן אותן חוזקות שהפכו אותו ליעד מבוצר גברי; מה הן נקודות ההשקה בין מסע הגיבור למסע הגיבורה; ומנגד, באילו נקודות מתייחד מסע החניכה הנשי מדפוס המקור הגברי. את התשובות לשאלות אלו ועוד רבות אחרות נבקש לחלץ מקריאה פרשנית צמודת-טקסט ברומנים של רות אלמוג (שורשי אוויר; באהבה, נטליה; אישה בגן); יהודית קציר (למאטיס יש את השמש בבטן; הנה אני מתחילה) ועמליה כהנא-כרמון (ליוויתי אותה בדרך לביתה). הנחת המוצא של דיוננו בסוגיית "'דיוקן האמנית כאישה" המתמקד בסיפורת נשים עברית, היא כי בתסמיניה הגלויים והסמויים מדובר בנרטיב נשי אוניברסלי, חוצה גבולות שפה ותרבות. אשר על כן, העיון בשלושת שערי הספר מפגיש בין הגיבורות העבריות ודגמי חניכתן לבין מקבילותיהן, העשויות להיחשב מהרבה בחינות כ"שארותיהן ברוח", פרי עטן של דוריס לסינג, סימון דה בובואר, קייט שופן, דורותי ריצ'רדסון, סילביה פלאת ואן סקסטון. לנוכח המבט הגברי שכונן את הנשים כאובייקטים המתקיימים לאורו ובשבילו, הקול שסופרות מעניקות לגיבורותיהן היוצרות הוא בבחינת נקיטת עמדה אידאולוגית. הצבתן במרכז העלילה בעמדת דוברת בעלת הכרה וחשיבה ביקורתית ורפלקטיבית פירושה לנכס להן עמדה פוליטית של ידיעה ובעלות על המבט. מתוך תכונות אלו נובעת סמכותן לפרש את מסע החיים שלהן לקראת התגשמותן כאמניות ולממש את זכותן הטבעית "להסתכל לשמש בעיניים", כפי שניסחה זאת ההוגה הלן סיקסו.
מכון מופ"ת
מאת: אלזה לסקר-שילר
תיאור: בספר 'עיר של חלום' שלושה שערים. השער הראשון כולל מאמרי מבוא: 'אלזה בירושלים', 'אלזה בדרכה אל העברית' ו'אלזה בברלין'. השער השני כולל את שלושת מחזותיה: 'הנהר השחור', 'ארתור ארונימוס ואבותיו' ו'אניואני', המלווים בצילומים מהפקות המחזות בגרמניה ובמבואות של אבישי מילשטיין, ענבל בראל וגד קינר-קיסינגר. השער השלישי מכיל הומאז' לאלזה הכולל יצירות פרוזה ושירה מאת מחברים שונים. פרופ' גלילי שחר כתב אחרית דבר מרתקת הסוקרת את שלושת המחזות של לסקר-שילר, על רקע תקופתה ועל רקע המחזאות הגרמנית של המאה ה-20. קורות חייה של לסקר-שילר ורשימת פרסומים בעברית שלה, עליה ובהשראתה חותמים את הספר.
המכון לקידום תיאטרון יהודי
מאת: הילה שלומית קינל-לימוני
תיאור: כיצד חוו נשים את תהליך החילון בחברה היהודית של מזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, וכיצד השפיע שחרור הנשים ברוסיה על חייהן? הספרות הגברית בת הזמן לא נתנה ביטוי לסוגיות אלה. חוה שפירא, דבורה בארון ואלישבע ז'ירקובה-ביחובסקי, שלוש סופרות עבריות, העזו לפלוש אל המרחב הקנוני הגברי, שהיה סגור בפני נשים, ולהשמיע את קולן. הן עשו זאת בקול "כפול" ותחת הסוואה: בהיענותן, מצד אחד, לשיח הגברי בן הזמן, או לחילופין לכתיבה הנשית הטיפוסית; מנגד, הן העלו סוגיות בוערות והביעו מחאה פמיניסטית חריפה. הן תיארו את ההדרה מהתרבות הקנונית היהודית כתיאור משלים לתהליך החילון הגברי ועסקו בדמויותיהן של האישה האינטלקטואלית ושל הרווקה. באופן הזה הן הציעו אלטרנטיבה נשית לדמות "התלוש" שעמדה במוקד הספרות הקנונית בת הזמן. ספר זה מדגיש את השוני בין השיח והנרטיב הנשי לגברי: מדוע נשים כתבו על חווית הרווקות, בעוד שהגברים תיארו פנטזיה רומנטית בלתי ממומשת? איזו פרשנות קיבלה משנת "הספר והחיים" של ברדיצ'בסקי בעיצוב הנשי? כיצד נוכס התיאור הדקדנטי לצורך מחאה? אלה אחדות מהסוגיות שספר זה מבקש לעמוד עליהן כחלק מדיון מקיף בסיפורת עברית של נשים בראשית המאה ה-20, כל זאת תוך כדי מפגש בין כתיבתן הבדיונית של הסופרות ובין חייהן הבלתי שגרתיים, לנוכח מוסכמות התקופה.
רסלינג
מאת: יעל דורון
תיאור: ביאליק הכיר את נחום גוטמן עוד בהיותו ילד בבית אביו (הסופר ש. בן ציון) באודסה כאשר ביאליק, בן ציון ולווינסקי עבדו על הכנת מקראות לילדים ואיסוף אגדות מהתורה שבעל-פה אשר התרחבו והיו ל"ספר האגדה". כעבור עשרים וחמש שנים הם שיתפו פעולה בברלין כאשר גוטמן הצעיר אייר את שיריו ואגדותיו של ביאליק בספר "ויהי היום". לאחר מכן אייר גוטמן את "סיפורי המקרא" המעובדים של ביאליק ואת ספרו "שירים ופזמונות לילדים".

ספרה של יעל דורון מתייחד בכך שהוא בוחן את כלל יצירתו החזותית והספרותית של גוטמן לאור הרקע הספרותי ומערכת יחסיו עם דור האבות, ובראשם ביאליק. כל אלה התרחשו בתקופה הרת גורל של שינויים בזהות היהודית, על סיפה של הקמת מדינת ישראל. הספר מלווה את יצירתו של גוטמן הצעיר, כמו גם את יצירתו המאוחרת; את שיתוף הפעולה הפורה בין גוטמן לביאליק ואת היוולדותו של גוטמן כסופר לאחר מות דור האבות.

סאטירה, אירוניה, פארודיה והומור מאפיינות את כלל יצירתו של גוטמן, והן ביטוי ספרותי ל"דיאלוגיות חזקה" כמאמרו של בחטין. זהו דיאלוג עם דורות קודמים, עם דור האבות, דיאלוג עם קבוצת ההשתייכות הדורית (אמנים ארצישראליים, אופקים חדשים), דיאלוג בין ספרות לאמנות ודיאלוגיות פנימית נמרצת בינו לעצמו. לא בכדי הפך גוטמן לסופר המשלב מילים וציורים. ספרה של יעל דורון מתחקה אחר עקבותיה של דיאלוגיות זו ביצירתו הפורייה, המרובדת והרב-תחומית של גוטמן.
רסלינג
מאת: רוחמה אלבג
תיאור: אל הבית הוא סיפורם של מסעות למחוזות קרובים – רחוקים ברחבי אוקראינה, בלארוס, פולין, מולדובה ורומניה. המחברת מזמינה את הקוראים להיפגש עם ערש הולדתם של יוצרים עבריים, עם הסביבה שעליה כתבו שעה שראו אותה מונפשת בעיני רוחם. העיירה, הבית והסמטה שימשו לא פעם ובאותה העת מקור לגעגועים ומושא לביקורת. הספר מתאר וממחיש את החיים השוקקים שרחשו בהם במלוא חיוניותם עד שנסתם עליהם הגולל.

לאורך הפרקים משובצים עשרות צילומים נדירים, החושפים בפני הקורא את העיירות, את הבתים, את הנופים ואת האנשים, שיחד עם המילים מאפשרים היכרות מחודשת עם המקומות שהיו ועודם רוחשים במלוא עוזם.

אל הספר צורפו שני פרקים שכתב פרופ׳ דוד אסף מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב.
מכון מופ"ת
מאת: אלי אשד
תיאור: ספר זה הוא מחקר ראשון מסוגו בתולדות העלילון ( הקומיקס ) העברי ומתאר את השינויים וההתפתחות שעבר בין השנים 2000-1935. אלי אשד, עורך המחקר, ממשיך במפעלו המרכזי, חקר התרבות הפופולרית העברית, שבו הוא עוסק שנים רבות. במחקרו מתמקד אשד בתחום הקומיקס, שנחשב במשך זמן רב שולי בתרבות הישראלית. הוא סוקר את תולדות הקומיקס העברי מהתחלותיו בשנות השלושים של המאה העשרים דרך עבודותיהם של המאייר אריה נבון (ושותפתו לכתיבה, לאה גולדברג), יעקב אשמן, פנחס שדה, הכותב והמאייר דודו גבע, אומן הקומיקס החשוב ביותר בתרבות הישראלית שפנה גם לקהל בוגר, ואורי פינק, הקומיקסאי המצליח והידוע מכולם. בעבודותיהם של יוצרים אלה משתקפות השפעות החברה והתרבות המקומית, השפעות אירועים מכוננים בתולדות המדינה והשפעותיהם של יוצרים בולטים בתחום הקומיקס העולמי, אשר חוללו תמורות רבות באפיוני העלילון הישראלי. המחקר מגלה הבדלים דרמטיים בין סיפורי העלילון, שהתפרסמו בעיקר בעיתוני הילדים, משנות השלושים (בימי המנדט הבריטי) ועד סוף שנות השבעים, ובין סיפורי העלילון שנוצרו משנות השמונים ואילך. עד סוף שנות השבעים של המאה העשרים התאפיין העלילון הישראלי בדרך כלל בגישה לאומית, פטריוטית ואוהדת בכל הקשור למדינה, מטרותיה וערכיה המרכזיים, אשר היוותה בסיס לקונצנזוס חברתי מאחד. בעיתוני הילדים טופחה דמותו של הצבר הישראלי שהיה לאחד מסמלי המדינה. מסוף שנות השבעים החלו להתפרסם בעיתונים למבוגרים עלילונים פרי יצירתו של דודו גבע, שסימנו שינוי בשיח המאפיין את העלילון הישראלי. העלילונים, בעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים, נעשו פלטפורמה ללשון סטירית ארסית חתרנית ולעיתים משולחת רסן, המקעקעת נורמות וערכים אידאולוגיים ומנפצת פרות קדושות. עם זאת, יש לומר שאלמנטים חתרניים נון-קונפורמיסטיים שזרעו ספקות בנוגע לגישה הלאומית הדוגלת ביצירת תרבות "עברית-ציונית", צצו מדי פעם גם בשנים שבהן סוגת הקומיקס שיקפה את הקונצנזוס הלאומי. אשד מראה במחקרו כיצד הקומיקס הישראלי, למרות כיווני התפתחות אלה, הפך להיות מרכזי הרבה יותר בתרבות הישראלית הפופולרית. תרבות זו, שיש בה הרבה מן הפרוע, כאוטי, לא אתי, הנתונה להשפעות משתנות, עומדת מנגד לתרבות הקנונית, ההגמונית, ומנהלת איתה דיאלוג עשיר ומורכב. התרבות הפופולרית בנגיעה חסרת הבושה שלה בנמוך, בסנסציוני, בפורנוגרפי ובלשונה הסטירית הפרועה, הניהיליסטית וחסרת הגבולות, אומרת משהו חשוב על עצמנו, ומכניסה אלמנט של תסיסה, חוסר שקט וחוסר נחת לתרבות שלנו. זהו אלמנט חשוב ביותר, חיוני, וחשוב לחקור אותו. אלי אשד בספר הזה, כמו בכל מפעלותיו, עושה את זה.
כתב ווב הוצאה לאור בע"מ
מאת: חזוניאל טויטו, רימון כשר
תיאור: שני חוקרי מקרא, הבאים מתחומים שונים, חברו על מנת לחקור את יחסם לתנ"ך של שני סופרים עבריים, בני המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. האחד, הסופר, החוקר והפובליציסט פרץ בן משה סמולנסקין (1842-1885) והאחר הוא הסופר, החוקר והוגה הדעות מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1865-1921). רב המשותף ביניהם על המפריד בהתייחסותם לתנ"ך, ושניהם מייצגים את הגישה החילונית לתנ"ך. גישה זו באה לידי ביטוי בעיקר ביחסם החופשי השיטתי לטקסט המקראי. הם אינם מחויבים להקשרם המקראי של ביטויים או משפטים, ועושים במקרא כבשלהם תוך הערכה עצמית אובססיבית הספר מציע התייחסויות חופשיות לביטויים מקראיים, בצד התייחסויות לספרי המקרא השונים ולדמויות מקראיות. בנוסף ניתן לחשוף בדבריהם של שני סופרים אלה תופעה בולטת, העוברת כחוט השני בחיבוריהם, הבאה לידי ביטוי בייחוס כתובים מקראיים לבני אדם בעוד שבמקורם המקראי כתובים אלה מתארים את האלוהים. פועל יוצא של גישה חילונית זו הוא שייחוס כתובים אלה אינו פוסח על הסופרים עצמם, והם למעשה משקפים תפיסה של האלהה עצמית. חלקו השני של הספר מציג את מידת שימושם האינטנסיבי של הסופרים בתנ"ך. זאת עושים מחברי הספר באמצעות הצגה של כמה תצרפים (פסיפסים) ושל ניתוח ספרותי של שני חיבורים ספרותיים, ובכך מצביעים על ניצול כתובים מקראיים למטרתם הספרותית והרעיונית של שני הסופרים.
רסלינג
מאת: אמיר בן פורת
תיאור: כבר בשלהי המאה ה-19 הציעה הספרות היפה באנגליה "למשחק היפה", כך מכונה משחק הכדורגל, "לצאת" עמה לדייט. בין הספרים הראשונים על כדורגל היה ספרו של תומס יוז, "בית הספר של תום בראון". במשך הזמן הייתה ספרות כדורגל לחלק בלתי נפרד מהספרות היפה באנגליה, ומאוחר יותר, גם במדינות נוספות. מהדייט הראשון באו עוד ועוד, והיום הם "יוצאים קבוע". לעם הספר יש כפי הנראה הרבה ספרות יפה, אך אין לו כמעט ספרות שעניינה כדורגל. הסופר חיים הזז, ב"הדרשה", שלח את החבר'ה "לשחק כדורגל", והם הלכו ושיחקו ועדיין משחקים. אולם נדמה שהספרות היפה הלכה למקום אחר: היא נמנעה מ"לצאת" עם הכדורגל. ניתן להניח שבעשורים הראשונים למדינה סופרי "דור בארץ" פנו לעסוק בשאלות הבוערות של הזמן ההוא, אשר כל כולו "בינוי אומה". חרף העובדה שהמשחק הזה היה פופולרי מאוד בזמנו, ספרות כדורגל נותרה מחוץ למגרש. ובכן, הדייט הראשון בין הספרות היפה לכדורגל הישראלי היה קצר ואפלטוני. בערך כ-40 שנה מאוחר יותר הוא מתחדש, יש כותבים ויש כותבות. אולם דלות החומר היא בבחינת הצהרה ש"הספרות היפה הישראלית (עדיין) אינה יוצאת קבוע עם הכדורגל". ספרו החדש של אמיר בן פורת צולל אל תוך נבכי הדייט המוזר הזה.
רסלינג
מאת: סדרה דיקובן אזרחי
תיאור: בספר ייחודי, מפעים ורב-ערך זה עבור הקורא הישראלי, מפרשת סדרה דיקובן אזרחי את ״סיפור העל״ היהודי דרך עדשה חדשה המקטינה גדולות ומגדילה קטנות. עד סוף המאה ה-19 הזדהו יהודים בדמיונם הדתי והפיוטי כגולים וכנוודים, כשמרכז הקודש – ירושלים, ציון, ארץ ישראל – מהווה עבורם יעד סופי מֵעבר לזמן ההיסטורי. תרבות דיאספורלית חיונית אך פגיעה התבססה על האמונה שאפשר לפצות על המרחק מהמרכז החרב על ידי תמורות והחלפות. המסע האפי היהודי, אשר מתחיל ב״שירי ציון״ של יהודה הלוי במאה ה-12, מצטייר לפנינו כטלאולוגיה מעגלית. מתחת לפני השטח מבעבעים בשירים אלה סטיות וגעגועים לארץ המכורה, אשר יבואו לידי ביטוי דרמטי כעבור שבע מאות שנה, כשארץ הקודש תהפוך שוב לזירה ממשית של דרמת השיבה והציונות תספק הקשר פוליטי ותרבותי המתרגם את הזמן המשיחי לזמן היסטורי. ברומן האפי-טלאולוגי "בלבב ימים", "מתקן" ש'י עגנון את הגישה הפיקרסקית, האנטי-אפית, של ש׳י אברמוביץ ברומן היידי שלו, "מסעות בנימין השלישי", ובכך נפרשות תשובות ספרותיות הפוכות לאופציות ההיסטוריות החדשות. באותה תקופה, ההגירה ההמונית מערבה מעניקה מרחב פתוח לסופרים כמו שלום עליכם לחקור ממדים חדשים בתשוקה הדיאספורלית: הסיפורים הנרקמים בתנאי הדוחק בתחום המושב מקבלים מעוף ״בסוף מערב״, בזירת הקומדיה היהודית המתהווה באמריקה של תחילת המאה ה- 20. הנוודות היהודית המקוללת מתחלפת במוביליות האמריקאית המבורכת. ספר זה מפסיק את הדיון לפני שחורבן יהדות אירופה והקמת מדינת ישראל ישנו את פני המפה היהודית ויגדירו מחדש את ייצוגי המסע היהודי. אך במפנה המאה ה-21, האפוס, האנטי-אפוס וה״דרך השלישית״ ממשיכים להפעים את הדמיון העברי והיהודי.
רסלינג
מאת: חנן גוזנר גור
תיאור: גם אלו המכירים את יצירתו של א.ב. יהושע על בוריה, יופתעו לגלות באיזה עומק והיקף ובאיזו דרגה של פירוט נוכח בה עולם הרפואה. הרופא לשבורי לב של חנן גוזנר גור הוא מסע רפואי מרתק לשש יצירות מופת שכתב יהושע, המוארות מחדש תוך פירוט, ניתוח ודיון בכל התכנים הרפואיים הקיימים בהן, לצד בחינה מעמיקה של מרקמן המלא. חוקרי ואוהבי ספרות ימצאו כאן היבטים חדשים, באשר זו המונוגרפיה המקיפה הראשונה על נושאי רפואה בספרות של א.ב. יהושע; סטודנטים, רופאים ואנשי צוות רפואי יגלו עולם הומניסטי המכיל תובנות מורכבות ביחס לחוויית החולה, חוויית הרופא, היחסים בין רופא לחולה ואורחותיהם של מוסדות האשפוז ושל הממסד הרפואי; ומעל הכול, הקריאה בספר מספקת מבט נרחב ומקיף על הספרות הריאליסטית והגרוטסקית גם יחד, הטובלת בהומור רב ומלאה באהבת אדם, מלאת הגוונים, הצבעים והרגשות האנושיים – הספרות של א.ב. יהושע.
הקיבוץ המאוחד
מאת: נטע שטהל
תיאור: קווי הבריאה וציורי הלב של יואל הופמן מעניקים בעשורים האחרונים לקוראי הספרות העברית עושר חד-פעמי ורב-שכבתי של מראות, ריחות וצלילים המזמנים חוויית קריאה יוצאת דופן. ספר זה הוא מונוגרפיה מחקרית המבקשת להעשיר את החוויה הזאת ולהציע דרכי קריאה ופרשנות שמטרתם להתחקות מקרוב אחר האופן שבו מצייר הופמן ביצירותיו – אפשר אף בורא – באמצעות פואטיקה ייחודית שהפכה זה מכבר לסימן ההיכר שלו, את דמות האדם, על כמיהותיה, תמיהותיה, עוֹל גופניותה המתכלה ותודעת קיצה. החיפוש אחר דרכי הייצוג וחשיפתו של החיפוש הזה כחלק מהותי מהטקסט עומדים במרכז יצירתו של הופמן. לא מדובר בתהייה ריקה כי אם במעין אובססיה אשר באה לידי ביטוי כמעט בכל ממד של היצירה: באסתטיקה, בסגנון, בתמטיקה, בהקשר המדיומי והז'אנרי, כמו גם בהקשר המטאפיזי. פרקי הספר עוקבים אחר התהייה הזאת מתוך ניסיון לעמוד על טיבה. במקביל נבחן העניין של הופמן בשאלת ייצוג התודעה הזוכרת. המחברת מבקשת להבין עניין זה – בעקבות ספרו האחרון ובמידה מסויימת המסכם של הופמן, "מצבי רוח" – כמהותי לחתירתו של היוצר להגיע לכלל עיצוב ספרותי של הישות האנושית. המחברת מכנה זאת "אנתרופולוגיה ספרותית", ומדגימה כיצד הפרויקט ההופמני מעמיד במרכזו את חקירת טיבו של האדם. היא טוענת שמדובר בפרויקט בעל אופי מטאפיזי, שבו הדמויות הספציפיות משמשות כחומרים שמהם נבנית דמות האדם הכללית שהופמן שואף לעמוד על פישרה. הגעגוע, הצער, האמפתיה, האהבה וההומור האצורים ביצירותיו של הופמן נחשפים בספר שלפנינו תוך כדי ניסיון שלא לפגום בסוד קסמה של חידת הטקסט ההופמני.
רסלינג
מאת: רינה דרורי
תיאור: בספר זה מוגש מבחר ממאמריה וכתביה של רינה דרורי ז"ל. רינה דרורי חקרה את הספרות העברית ואת הספרות הערבית של ימי הביניים. במרכז עניינה עמדו הקשרים הפתלתלים והמגעים הגלויים והסמויים בין שתיהן. במחקריה משמיעה דרורי קול ייחודי ומקורי שבבסיסו הקריאה לביקורתיות. בכל אחד ואחד ממאמריה היא מבקשת לערער על מה שנתפס כמובן מאליו ולחשוף את הצרכים התרבותיים שהוא נועד לשרת. מונחים בסיסיים כגון "ספרות עברית" או "תרבות זרה" מקבלים בכתביה רבדים חדשים של משמעות. בהיותם מרוכזים יחד מגלים כתביה של דרורי פנים חדשות במגעים התרבותיים המגוונים שהתרחשו בימי הביניים בין היהדות לאסלאם ובין זרמים שונים בתוך היהדות עצמה. גם מאמריה המתמקדים בספרות הערבית כשלעצמה חותרים להבנת הכוחות החברתיים שעמדו מאחורי תופעות ותפישות ספרותיות כגון המקאמה, הערצת הג'אהליה ודחיית הבדיון הספרותי.
יד יצחק בן-צבי
מאת: קרן דותן
תיאור: ספר זה עוסק ביצירותיהם של סופרים מזרחים, רובם בני הישוב הישן, שהחלו להיכתב בארץ ישראל מאז סוף המאה ה־ 19 וביתר שאת בעשורים הראשונים של המאה ה־20 , בעת שהספרות העברית המקומית עברה תהליכי כינון ומיסוד מואצים. יצירותיהם של סופרים אלה — יהודה בורלא, יצחק שמי, שושנה שבבו, דוד אבישר, הרב סלימאן מני, הרב ד”ר אריאל בן־ציון ואברהם כהן־מזרחי (עמיצור) — נדונות בספר דרך “בעיית הצורה” שרודפת את הספרות המזרחית בישראל כמו גם את הספרות הפוסט־קולוניאלית כולה: היינו, הטענה כאילו ספרות זו נכתבת ונקראת בראש בראשונה כייצוג של עולם אותנטי, אקזוטי או שולי, יותר מאשר כצורה אסתטית ייחודית. אבל “בעיית הצורה” עולה מתוך הספר לא כבעיה טבעית של הספרות המזרחית, אלא כתוצאה של שיח ביקורתי עֵר שהתווה את צירי המלכוד הצורני הזה. מצד אחד, נדרשו הסופרים הללו על ידי אנשי ספרות בני התקופה, רובם עולים שזה־מקרוב באו מאירופה, לספק את הסקרנות האדירה לחיי המזרח ולכתוב כתיבה המתארת את המזרח האותנטי, ומצד שני, כאשר כתבו כתיבה מימטית כזאת, הם גנֻּּוּ בדיוק בשל החסך הצורני בכתיבתם. שיח זה חילחל גם אל האופן שבו הבינו הסופרים עצמם את יצירתם ועיצבו אותה, וסלל את דרכם אל הצורה הספרותית הגמישה, המשוחררת יותר, כביכול, של הפרוזה, ובייחוד אל הרומן, וכמה מאותם סופרים מזרחים היו בין חלוצי הכתיבה הרומניסטית העברית בארץ־ישראל. בתוך כך, על אף מעמדם הפריפריאלי בספרות המקומית, חושפת הקריאה ביצירותיהם — לצד הדיאלוג הביקורתי שהתנהל סביבם — כמה מהצירים האידיאולוגיים המכוננים של הספרות העברית המקומית.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: יוחאי עתריה
תיאור: אל פרימו לוי ואל ק.צטניק, מהדמויות הבולטות ביותר בשיח השואה בארץ, מתייחסים בדרך כלל כאל שני הפכים גמורים: בעוד לוי כותב באופן שקול ומודע, משחזר ק.צטניק בכתיבתו את הטראומה. בספר שלפניכם מראה פרופ' יוחאי עתריה שתפיסה זו מוטעית מהיסוד, ושהקרבה בין פרימו לוי וק.צטניק גדולה בהרבה מכפי שאפשר לשער. עתריה מציע שכדי להבין טוב יותר את עולמם של הקורבנות ושל הניצולים עלינו לאחוז בשתי נקודות המבט: בעוד האחיזה בלוי, בזמן שקוראים בק.צטניק, מאפשרת לנו לשמור על עוגן בזמן הקריסה החוזרת ונשנית, האחיזה בק.צטניק, בשעה שקוראים בלוי, מאפשרת לנו להרגיש בתהומות הפעורות מתחת למשפטים הנקיים והמדויקים. היכולת של עתריה לאחוז בשתי נקודות המבט ולנוע ביניהן מאפשרת לו להגיע לתובנות עומק חדשות על עולמו של הקורבן ולזעזע מהיסוד את מה שנתפס כבר עשרות שנים כמובן מאליו. הספר מכיל קטעים מספריהם של לוי וק.צטניק, נוסף על קטעי מחקר ועדויות; כל אלה נארגים בכתיבתו המדויקת של עתריה ליצירה מטלטלת שיש בה בשורה של ממש.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: יהונתן דיין
תיאור: מקומו של ברנר במסורת הסיפור העברי הוא מקום של צללים. מקום של אחרות, תוגה ואמת קשה. הן בעלילת חייו הקצרה והטעונה והן ביצירתו הספרותית, הרי הוא המלנכוליה, מרתה השחורה של הספרות העברית. סיפוריו של ברנר מבטאים את תוגת הדברים. שורשיהם יוצאים מעומק המילה העברית, מליבם של המפעל והחלום הציוני, כמו גם מהיסטוריית אופני המבע המלנכולי: הודעת מידת הצער שבקיום. בפואטיקה מלנכולית זאת טמונות התסבוכת, הנפיצות, המורכבות והנשגבות של הטקסט הברנרי. בשירת העצבים קורא יהונתן דיין במלנכוליה כאיכות אנושית וספרותית, כמצב קיומי וכדרך ביטוי. אלה מנחים את קריאתו במבעו המלנכולי של ברנר כמבשר תוגה, כיודע פגם וכיליון, וזאת בלשון עבר המתחדשת כשפת עולם, שמתוך התחדשותה היא מודיעה את אבדתה. אבל מה טיבה של ההודעה? במה מתייחד מזגה? לשם ייחוד ברנר זה – שספרותו נכתבת כמבע אובדן, ברנר המקונן – המחבר דורש במדרשים רבים מהספרות העולמית והעברית; מהמיתוס של שבתאי המלנכולי, מתורתו של היפוקרטס, מהשגותיו של אריסטו, מפיוטי תהילים, מכתבי רוברט ברטון, מתיאוריית מחזה התוגה של וולטר בנימין, מהפתולוגיות של פרויד ועוד רבים אחרים. כל אלה מתמזגים בקריאה ביצירותיו של ברנר: "בחורף", "מסביב לנקודה", "עצבים", "מכאן ומכאן" ו"שכול וכישלון"; הם מובילים אל הפיגורות, רוחות העבר האצורות בכוח הטקסט, הפועלות בו ואף מפעילות אותו, כאמרי שירה, שירת עצבים – קינתה של הספרות העברית החדשה.
רסלינג
מאת: אמיר קלוגמן
תיאור: כבר במפגשיו הראשונים עם ההיסטריה פרויד גילה שהגוף מְדַבֵּר, אבל גם עתה, יותר ממאה ועשרים שנה מאז הולדת הפסיכואנליזה, הגוף המדבר ממשיך להיות תעלומה לא מפוענחת, מציב חידות ושאלות עם כל מקרה בקליניקה, עם כל אירוע בגוף; שכן הגוף מדבר, אבל שפתו אינה השפה הכללית המקובלת, אלא שפה פרטית, לפחות במובנים מסוימים שניסח ז׳אק לאקאן – כל אחד והגוף המדבר שלו, כל אחד והאופן שבו גופו פוגש את השפה. סיפוריו של דויד גרוסמן עוזרים לקרוא מחדש את מה שפסיכואנליטיקאים נתקלים בו בקליניקה מדי יום, להאיר ולחדד את גילוייה של הפסיכואנליזה ביחס לגוף: מה מאפיין את הגוף המדבר? היכן הוא ממוקם ובאיזה מובן הוא מדבר? מה ניתן לומר על אותו רגע חמקמק של מפגש בין גוף לשפה? דמויותיו של גרוסמן מדברות בשלל שפות פרטיות שאליהן מתלווים מופעים ייחודיים וחריגים של הגוף: השפה מאבדת את מאפייניה התקשורתיים, מקבלת ממד חומרי, ומנגד הגוף משתחרר ממהותו הפיזיולוגית והופך למצע חי ורוחש של משמעות ודיבור. ציר השפה הפרטית נחקר באמצעות רעיונות משדה הפילוסופיה של הלשון, בעיקר של ויטגנשטיין, וציר הגוף המדבר מטופל באמצעות הפסיכואנליזה של פרויד ולאקאן. ובתווך – הרָץ, מומיק, אהרון, ברונו, האיש ההולך ועוד – גיבוריו של גרוסמן שממחישים במלוא מובן הגוף את הרעיון ש״זה שיש לו גוף הוא בעל מום״. גוף פוגש שפה הוא פרסום ראשון של מחקר מקיף על מכלול יצירתו של גרוסמן.
רסלינג
מאת: רחל עופר
תיאור: שאול המלך כבש את ליבם של סופרים ומשוררים רבים לאורך הדורות והפך לאחד מגיבורי התרבות העברית. דמותו המורכבת של שאול – אשר הרוח הרעה מבעתת אותו, שאלוהיו לא נענה לפניותיו, שהלך לבעלת האוב, שנפל על חרבו בקרב על הגלבוע – הפכה לדמות מכוננת בהוויה הישראלית המתחדשת, והספרות העברית נשבתה בקסמה. היוצרים המודרניים שעסקו בדמותו של שאול מגלים אמפתיה לחולשותיו ומצדיקים אותו, גם כאשר המקרא מבקר אותו ומסתייג ממעשיו. היוצרים המודרניים השכילו להחיות מחדש את העבר המקראי ולהופכו לרלוונטי לקוראים בני ימינו. היצירות הספרותיות על שאול, למן תקופת ההשכלה ועד ימינו, נוגעות בסוגיות תיאולוגיות ולאומיות מרכזיות השנויות במחלוקת, תוך שהן מזמנות שיח ספרותי-תרבותי מחודש על זהות יהודית שעוברת תהליכי שבר והתגבשות. משכמו ומעלה עוקב אחר גלגולי דמותו של שאול בספרות העברית הקנונית לצד יצירות פוסט-מודרניות; הוא מציע חלוקה של מכלול היצירות לשלושה נושאים מרכזיים: מרידתו של שאול בערכי הדת, גבורתו של שאול כמנהיג לאומי ודיכאונו של שאול המאזין למוזיקה. במהלך העיון נחשפים שינויים חברתיים ותרבותיים עמוקים בהוויית החיים של עם ישראל בדורות האחרונים. משכמו ומעלה לוקח את קוראיו למסע מרתק בין יצירות ספרות ובין תקופות ועמדות שונות בתרבות העברית, ובוחן את הדיאלוגים המורכבים של הספרות העברית עם המקורות המקראיים.
רסלינג
מאת: לילך לחמן, קציעה עלון
תיאור: אמא שלי הולכת עם אחותי התינוקת על הידיים, לבושה חצאית שחורה עם פרחים אדומים שלבם כתום, זה היה מזמן אבל אני רואה אותה לנגד עיניי. אני ודודתי מן העיר האחרת - נשלחתי אליה כדי שלא אהיה בבית בימיו האחרונים של אבי - עומדות מתחת לבית, מחכות. הימים ללא טלפון או אמצעי קשר אחר, אנחנו מחכות אם מעט או הרבה, והנה אמי עולה במעלה הרחוב. היא מתקרבת. דודתי פורצת בבכי, גם אמי. הן מתחבקות. אני מחכה. מלה לא נאמרת. אני מנחשת במה מדובר, אבל איש לא אומר את המלה, את המלה ההיא. אני מחכה. בתוכי נבעה פער, הרגע ההוא ניתק מרצף הזמן, התהום שנפערת בי מחכה להיסגר במלה, בשפה. מהי המלה ההיא? אולי אינה נאמרת, אני חושבת, מפני שאין מלה כזאת, כי מה שקרה אינו מתכנס במלה. --- הן לא אומרות מלה, השפה חסרה, המלה חסרה, אני חסרה, הזמן הופך תמיד, ואולי מה שקרה ולא נאמר, לא קרה. זה משאיר אותי לצפות, יתכן שאתקל בו באחד הימים, כשלא אצפה עוד. [...] יתכן שזו המיתולוגיה של הכתיבה שלי.

בספר זה מכונסים מסות ומאמרים על יצירתה רבת-הפנים של נורית זרחי, כלת פרס ישראל לספרות.
הוצאת גמא
מאת: יעל ארליכמן
תיאור: פנחס שדה (1994-1929) היה משורר, סופר, הוגה דעות ואחת הדמויות יוצאות הדופן בתולדות התרבות הישראלית והמחשבה הדתית-היהודית של המאה העשרים. מבין שלל הדמויות שאכלסו את עולמה של הספרות הישראלית, רק בודדים הצליחו להלך קסם, להרגיז, לזעזע ולעורר רגשות עזים כל כך כמו שדה. בישראל החילונית והפוריטנית של שנות החמישים הוא היה מהבודדים שהעזו לדבר על אלוהים, על בדידותו של היחיד, על גאולה באמצעות החטא ועל השאיפה “להעמיד את החיים על יסוד אחר”. ספר זה מבקש, בפעם הראשונה, לבחון את הגותו של שדה ולעמוד על בשורתו הרוחנית. זאת, באמצעות ניתוח עומק רעיוני של יצירותיו – שהידועה שבהן היא הרומן האוטוביוגרפי “החיים כמשל” – ובאמצעות ניתוח שיטתי של תפיסותיו בנוגע לדמותה של האלוהות, מהותו של החטא ומשמעותה של היצירה האמנותית. מתוך כך עולה בספר תפיסת עולמו הדתית-קיומית הייחודית של שדה: תפיסה רדיקלית, בלתי מתפשרת, הרואה את התשוקה ואת הגעגוע כקווי היסוד של החיים הדתיים; תפיסה הגורסת, כפי שהגדיר זאת שדה בעצמו, כי “החיים הם משל, ואלוהים הוא הנמשל”.
כרמל
מאת: שניר מורדוך
תיאור: ספרו של שניר מורדוך מציע קריאה פרשנית צמודה בחמש יצירות ("מזוודה על השלג", "לליה", "המינגווי וגשם הציפורים המתות", "ויקטור ומאשה" ו"ליקוי ירח") שנכתבו בעברית על ידי סופרים יוצאי ברית המועצות אשר עלו לישראל במסגרת העלייה הגדולה של שנות 70 – אולה (אולגה) גרויסמן, מרינה גרוסלרנר, בוריס זיידמן ואלונה קמחי. קריאה זו בוחנת את האופן שבו משתקפים ביצירות אלה היבטים שונים של הספרות הישראלית מבחינת הנושאים, הז'אנרים, הסגנון הלשוני והספרותי של היצירות, לצד בחינת סוגי הנרטיב של המחבר ושל הגיבורים, סוגיית עיצוב ממד הזמן והמרחב ביצירות, היחסים בין הבית והחוץ, האני והאחר, היחיד והחברה, נקודות התצפית של הגיבורים ותחושת הזרות שלהם כלפי הסביבה שבה הם חיים. היצירות נבחנות הן ביחס לנקודת התצפית הכפולה, הדו‐לשוניות, המשקפת זהות עצמית כפולה וביקורתיות ביחס לישראלי, והן ביחס לשאלה האם גיבורי היצירות חשו מידה מסוימת של בושה בשל המסורת הרוסית שהם סוחבים על גבם, ואם כן – האם ייתכן שהסופר המהגר, העולה יוצא ברית המועצות, הוא למעשה ישראלי יותר מהצבר הישראלי.
רסלינג
מאת: מיכל פרם כהן
תיאור: שרה פייגה פוֹנֶר לבית מיינקין (זאגר 1854 –פיטסבורג 1937) הייתה ככל הידוע האישה הראשונה שפרסמה סיפורת עברית מקורית. בין השנים 1881 ו-1903 פרסמה רומן, שני סיפורים היסטוריים-לאומיים וקובץ זיכרונות, ובכך הקדימה בשני עשורים את הסופרות העבריות שכתבו בארץ ישראל בראשית המאה ה-20. פונר מיינקין נמנית על קומץ משכילות בנות דורה שרכשו בקיאות בעברית וכתבו בה; אך בעוד שהן פרסמו שירים, מאמרים ותרגומים היא פרסמה סיפורת, ובכך חדרה לתחום שהיה נחלתה של ההגמוניה הספרותית הגברית. כמו שאר המשכילות העבריות, ספגה פונר מיינקין את גל ההתנגדות לכתיבתן של נשים בעברית מצד הממסד הספרותי בן זמנה, אך היא התמידה בכתיבתה וכך סייעה לסלול את הדרך לסופרות העבריות בארץ ישראל. ספרה המקיף והמעמיק של מיכל פרם כהן מציע דיון ספרותי, היסטורי, מגדרי ולשוני ביצירותיה של פונר מיינקין בהתאם למודלים המחקריים של ספרות ההשכלה וספרות התחייה במזרח אירופה, וכן בהתאם לכלי הניתוח הספרותיים-מגדריים המיוחדים לכתיבתן של נשים. כמו כן כולל הספר סקירה מקיפה של התקבלות יצירותיה מאז פרסומן עד ימינו, לצד ניתוח הסיבות למקומן השולי במערכות הספרותיות בנות זמנן ובמחקר הספרות ההגמוני, כולל דחיית טיעוניו של דוד פרישמן בביקורתו הידועה על ספרה הראשון. רק בשלהי המאה ה-20, עם תחילתו של המחקר על הסופרות העבריות הראשונות, החלה ההתעניינות בפונר מיינקין ובכתביה. מטרת הספר הנוכחי לשלב את כתביה על ביטוייהם הנשיים הייחודיים בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית החדשה, וכן בכתיבתן של הסופרות העבריות, וכך להשלים חוליה המקשרת בין הכתיבה הנשית באירופה לכתיבה הנשית בארץ ישראל במפנה המאה ה-20.
רסלינג
מאת: עודד מנדה-לוי
תיאור: על קצה המקום מקיים תנועה חופשית בין אזורי מפגש של מקומות, של ממדי מרחב ושל טקסטים ספרותיים. מתקיימות בו זיקות, חלקן ברורות וגלויות, חלקן סמויות ומובלעות, בין מיקומים, דימויים מרחביים, סביבות חיים, עצמים, איברים, חושים, תופעות ומילים. מאמרי הספר מגלים צדדים, הם חושפים היבטים, מאירים הסתכלות ומחשבה על קשרים שבין מקום לגווניו לבין הטקסט הספרותי לסוגיו. המאמרים הם צדדים גם במובן של הסתכלות מהצד, התבוננות ושוב התבוננות בסובב, מתוך נקודת מבט שהיא במקרים רבים צדדית, כמעט אזוטרית.

חמקמקות המקום עולה מתוך שמו של הספר "על קצה המקום". המקום מעורר מחשבה, הוא עוטף אותנו בשאלות, אנחנו מתקשים בניסוחו, הוא על קצה הלשון, אבל מה הוא המקום הזה? היכן הוא? ספרו של עודד מנדה-לוי מציע התבוננות בנושאים אשר מתקשרים למסגרת הדיון של מקום, של מרחב ושל טקסט, במזיגה ביניהם, בתגבור ההדדי, בהשפעה ובדרכי הייצוג. במובנים רבים, כל מאמר הוא התבוננות עצמאית, מנותקת, כמעט נבדלת בנושא, בדרכי הכתיבה, במזג. פרקי הספר נוגעים במושגי המקום והמרחב; בפרקטיקות ובפרספקטיבות של התבוננות בסובב; בממדים חושיים והתנהגותיים (רעש); במרחבים הנעים בין הכללי והציבורי לפרטי ולאינטימי (קניון, שכונה, הירקון, חדרים אטומים, רחובות תל-אביב הצעירה), תמיד מתוך מגע עם טקסט, עם הכתיבה ותוצריה כמרחב פעולה (המכתב). בהצטרפם יחד, במפגש בין המקום וכתיבתו, עולה המחשבה שהמקום הוא סוג של מקסם. אנחנו אף פעם לא במקום שבו חשבנו שאנחנו נמצאים. תמיד מקום אחר, כוזב, משלה, מתעתע. עמידה בסוג של קצה. כאן וכבר איננו.
רסלינג
הצג עוד תוצאות