נמצאו 84 ספרים בקטגוריה
לכל הספרייה
מאת: חיים גניזי
תיאור: בקובץ זה כינסנו מבחר מאמרים שהופיעו במקורות מדעיים שונים, בארצות־הברית, בקנדה, באנגליה, ביוון ובישראל. הספר מחולק לשבעה שערים. בשער הראשון המאמרים דנים בציונות הדתית בהונגריה בתקופת השואה. חלק משמעותי מן המאמרים בקובץ זה עוסקים בעמדת הכנסיות בארצות־הברית ובקנדה כלפי השואה ופליטיה. בשער השישי, המאמרים על קלוורטון ווִילסון דנים בתנועת האינטלקטואלים בארצות־הברית שפנו שמאלה בזכות המאבק של ברית־המועצות בנאציזם. תרומתו של קלוורטון לתנועה הרדיקלית בארצות־הברית הייתה מעבר לספריו ולנאומיו. לצדם נדונה תרומתו של אדמונד ווילסון, שהיה העורך של אותו שבועון בתקופה מסוימת. נמצאנו למדים, כי המאמרים הדנים במאבק בגרמניה הנאצית, בעמדת הכנסיות בשאלת הפליטים ובהתארגנות לאחר המלחמה, כמו גם פעילותם של אנשי השמאל הרדיקלי בארצות־הברית לפני המלחמה, מהווים את המכנה המשותף, המרכיב את הספר מן הקצה אל הקצה, והוא , תקופת השואה.
הוצאת אוניברסיטת בר אילן
מאת: מלי איזנברג
תיאור: 'ניצלתי רק כדי לא להשכיח את השואה [...] נשרפתי כמו כולם במשרפות. לא הכוח שלי מאיץ בי. אני שליח ציבור. ניצלתי על מנת שלא לתת מנוח'. משה פראגר היה דמות מרתקת ושונה בנוף הארץ-ישראלי לפני הקמת המדינה ואחריה. הוא פעל להנחלת זיכרון השואה, מחקרה והנצחתה בחברה החרדית, והותיר חותם על עיצוב זיכרון השואה גם בחברה הישראלית הכללית. סיפור חייו של פראגר, איש רוח ומעש, משתלב בפרקים היסטוריים דרמטיים של העם היהודי. פראגר, יליד ורשה ובשר מבשרה של יהדות פולין התוססת, סייע במבצע מורכב ומסוכן להברחתו ארצה של האדמו"ר מגור, הרב אברהם מרדכי אלתר, ובמסגרת שליחותו הגיע אתו לארץ ישראל בשנת 1940. תקוותו לשוב חזרה אל חיק משפחתו שנותרה בוורשה נכזבה, ולאחר שנספו כל קרוביו, ובראשם אשתו ובתו, נשא פראגר את אשמת עזיבתם כל ימיו. מיד עם הגיעוֹ לארץ תיאר פארגר את אֵימי שלטון הנאצים מעל כל במה ובמאמרים רבים בעיתונות, ולאחר מלחמת העולם השנייה נמנה עם חוקרי השואה החלוצים בארץ. עד יום מותו עסק בעיצוב זֵכֶר השואה במרחב הכללי ובזה החרדי בפרט, וראה בפעילותו זו שליחות עליונה. בתוך מערבולת הימים מספר את סיפורו של אדם, של תקופה, של מציאות ושל ייצוג מציאות, של היסטוריה ושל זיכרון. פועלו של פראגר וכתביו הרבים הנדונים בספר זה חושפים צד לא מוכר ביחסים שבין התנועה הציונית ומדינת ישראל ובין החברה החרדית.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורהמכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב
מאת: יואנה ביאטה מיכליץ
תיאור: היהודי הנחשל, הלובש קפוטה מלוכלכת, המנצל את האיכרים ומרעילם בוודקה — אותו אנו מכנים נבל ובזים לו. היהודי שהתנתק מההמון, השיל את הקפוטה המלוכלכת, החליף את התלמוד והזוהר בהשכלה אירופית ורוצה לעבוד עבודה יצרנית — אותו אנו מכנים פולש ובזים לו, ולבסוף היהודי שחדל להיות יהודי, שניתק את כל הקשרים המחברים אותו לאותו השבט, קיבל עליו את עול הנצרות ונכנס אל החברה שלנו — אותו אנו מכנים “מכס“ [meches] — מומר ובזים אף לו. [קלמנס יונושה־שנייבסקי]. המיתוס המודרני של היהודי כזר המאיים על הקיום הפולני נוצר בפולין אחרי 1864 (המרד נגד הכובש הרוסי). בשלהי המאה התשע־עשרה, כאשר החל החלום על עצמאות פולין לקרום עור וגידים, התגברה האמונה שהיהודים הם האויב הפנימי העיקרי. תקופה זו הייתה נקודת מפנה בתהליך ההתפתחות של דימוי היהודי כאיום ובהשפעתו על התרבות הפוליטית, על החברה הפולנית ועל יחסי פולנים־יהודים. הספר איום מבית: דימוי היהודי באנטישמיות בפולין — קריאה חדשה דן בקיומם המתמשך ובחשיבותם של תכנים אנטי־יהודיים בחברה, בתרבות ובפוליטיקה בפולין, ומתמקד בתפקיד שמילאו בהבניית התודעה הלאומית הפולנית. יואנה ביאטה מיכליץ קובעת במחקרה כי מיתוס היהודי כזר מאיים נוגע בראש ובראשונה לאמונה שהתקבעה על בסיס דעות קדומות ונתפסה כעובדה. לכן חקר האמונה בדבר קיומו של “האחר”, היהודי הגוזר כליה על האומה הפולנית, הוא ציר מרכזי הראוי לשמש בסיס לכל מחקר על הולדתן והתפתחותן של האנטישמיות ושל הלאומנות בפולין. מן הספר עולה כי אף אירועי השואה לא מיתנו את השקפתם של התומכים ב“פולין ללא יהודים“. כפי שעולה מאחרית הדבר, פרק שנוסף למהדורה העברית, תהליכים שהתרחשו בפולין משנת 2000 ואילך מעידים על כך שמרבית הסיסמאות האנטישמיות בימינו שייכות לרפרטואר הישן־חדש, אשר במרכזו היהודי עודנו מצטייר כאויב אנטי־פולני. כך התפתח הדימוי האנטישמי העכשווי של “היהודי כפוי הטובה“ המשמיץ את פולין ואינו אסיר תודה על העזרה הרבה שהושיטו פולנים אתניים ליהודים בתקופת השואה. בפולין של המאה העשרים ואחת ניטשת מלחמת תרבות של ממש בין כותבים ברשתות החברתיות, בספרי היסטוריה פופולריים ואקדמיים ובעיתונות הימנית השמרנית אשר עושים שימוש נרחב בסיסמאות אנטי־יהודיות ודוחים את המודל המערבי של הנצחת השואה כאירוע מכונן בתולדות אירופה במאה העשרים ובין חוגים ליברליים המבקשים להתמודד עם ההיבטים האפלים בעבר ובהווה של פולין. החוגים הימניים השמרניים לגוניהם מעצבים נרטיב־על המטיל את האשמה בחורבן יהודי אירופה על היהודים עצמם. לטענת המחברת, הסכנה הזאת קיימת לא רק בפולין אלא גם במדינות אחרות שבהן גורמים אתנו־לאומניים קיצוניים נוקטים אסטרטגיות דומות של שכתוב ההיסטוריה הלאומית, ובכך מתרחבת יריעת המחקר, והקריאה בספר נעשית מרתקת ואקטואלית מתמיד.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: רוברט רוזט
תיאור: מאביב 1942 ועד קיץ 1944 גויסו כ־45,000 גברים יהודים וסופחו אל כוחות הצבא ההונגרי שלחמו לצד גרמניה הנאצית בחזית הסובייטית. השלטון ההונגרי לא ראה במגויסיו היהודים אנשים הראויים לשאת נשק, אבל תבע מהם לקחת חלק ב"קורבן הדם" שנדרש למלחמה נגד סטלין ויחידות הצבא האדום. כ־80 אחוזים מהמגויסים היהודים לא שבו לבתיהם מעולם. הם סבלו רעב, חולי ועבודה שוחקת ורבים נפלו בקרבות, ועל כל אלו נוספו יחס אכזרי ואפילו רצח בידי החיילים ההונגרים הממונים עליהם. כדי להימלט מן הגיהינום הזה החליטו רבים מעובדי הכפייה הללו למסור את עצמם לידי הסובייטים, אבל נפלו מן הפח אל הפחת בשל התנאים הנוראים ששררו במחנות השבויים הסובייטיים. במונוגרפיה צבא עבדים ההיסטוריון רוברט רוזט מתמקד בניסיונותיו של הפרט ומתאר את חוויותיהם הקשות מנשוא של עובדי הכפייה היהודים ההונגרים בחזית המזרח שמבליחים בהן הבזקים נדירים של טוּב לב ונחמה; הוא מספר את סיפורם של גברים השומרים בקפידה על גחלת של כבוד אנושי בתוך מציאות של השפלה, כאב ומוות; ומדגיש את האכזריות חסרת הרסן של בני אדם כלפי זולתם, אנשים שחלקו עימם את שפתם ותרבותם אך גורלם היה שונה בתכלית מכיוון שהשתייכו לקבוצה דתית אחרת. צבא עבדים מביא את סיפורם של עשרות אלפי היהודים האלה, והוא בבחינת פרק ייחודי בתולדות השואה הנוגע לחייה של כמעט כל משפחה יהודית בהונגריה בשנות המלחמה.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: ליפמן קונשטאד
תיאור: יומן מגיהינום טרנסניסטריה הוא יומן שכתב ליפמן קוּנשטאד במקום גלותו בגטו דז'וּרין שבטרנסניסטריה — יומן כואב ומפורט, רבגוני ומלא חיוניות. קוּנשטאד, אשתו ושני ילדיו, אמו ואחותו גורשו ב־ 14 באוקטובר 1941 מעירם רַדַאוּץ לטרנסניסטריה ולאחר גלגולים שונים הגיעו לדז'וּרין. קוּנשטאד, אדם בעל השכלה רחבה ועיתונאי בעברו, החל לרשום ביומנו ב־ 11 באפריל 1942 ולא הניח את קולמוסו עד 13 באפריל 1945 , שלוש שנים אחר כך, לאחר ששוחרר וחזר לעיר הולדתו רַדַאוּץ. קוּנשטאד נתמנה למזכיר הוועד, מועצת היהודים, בדז'וּרין ונחשף למידע רב על הנהגת הגטו ועל התנהלותם של ראשיה. ביומנו הוא אינו חוסך מהם את שבטו. בחושיו העיתונאיים הוא מגלה וחושף גם את הפגעים החברתיים בגטו: את היחסים בקרב המגורשים עצמם — הלשנות, חלוקה למעמדות, עשירים ועניים מרודים — ואת היחסים הקשים שהתפתחו בין המגורשים ליהודי המקום הוותיקים. לצד הביקורת והתיאורים הקשים של הגירושים, המחלות והמוות, היומן משופע גם בהגיגים ובתהיות עמוקות בדבר מקומו של האל, שאלות של צדק ואי־צדק, שכר ועונש ובהבלחות פיוטיות של תיאורי טבע ויפי הבריאה גם בגיהינום של טרנסניסטריה. יומן מגיהינום טרנסניסטריה הוא תיאור מפורט ומתועד של גורלם של יהודי רומניה שגורשו לטרנסניסטריה, ובייחוד של החיים בגטו דז'וּרין. היומן נכתב במקורו ביידיש והוא מופיע כאן לראשונה בעברית במהדורה מדעית ומוערת ומהווה תרומה נכבדה מאין כמוה לרשימה המצומצמת של יומנים מטרנסניסטריה.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: שרה רוזן
תיאור: גורלם של היהודים ברומניה בכלל ובטרנסניסטריה בפרט נושא אופי וגוון ייחודי. בקיץ 1941 , בתמורה להשתתפות כוחות צבא רומניה במבצע ברברוסה, העניק היטלר לשותפו יון אנטונסקוּ את טרנסניסטריה – חבל הארץ שבין הנהרות דנייסטר ובּוּג בדרום־מערב אוקראינה. 80 אחוזים מהיהודים שישבו באזור ערב המלחמה נרצחו בששת החודשים הראשונים לכיבוש הגרמני־הרומני, ועשרות אלפי יהודים אחרים נרצחו בחבלים בסרביה וצפון בוקובינה בקיץ ובסתיו 1941 בידי שכניהם ובידי כוחות צבא רומניה וגרמניה. בהוראתו של אנטונסקו גורשו לטרנסניסטריה היהודים ששרדו מגלי ההרג והרצח באזורים האלה, לרבות יהודי דרום בוקובינה והיהודים ממחוז דורוהוי. בחבל ארץ נידח מגולל את קורותיהם של היהודים שגורשו מבסרביה, מבוקובינה וממחוז דורוהוי לחבל טרנסניסטריה ופותח צוהר לחיי היום־יום של היהודים שהתקבצו בגטאות מוגילֶב, שַרגוֹרוֹד, דז'וּרין, מוּרָפָה ובֶּרשָד מסתיו1941 ועד לשחרור בידי הצבא הסובייטי בחודש מרס 1944. בהסתמכה על תיעוד מארכיונים בארץ ובעולם, על מאות ראיונות וראיונות קבוצתיים עם שורדי שואה, על ספרי זיכרונות וכן על ספרות מחקר ד"ר שרה רוזן מראה כי הישרדותם של היהודים בגטאות הללו הושפעה בעיקר ממאפייני הגירושים ומנסיבות החיים בגטאות עצמם. האי־סדר הכללי ששרר בממשל הרומני ובצבא רומניה ותאוות הבצע שרווחה בקרב פקידי ממשל, אנשי צבא ושאר גורמי שלטון עמדו מעל לאידאולוגיה האנטישמית הרדיקלית הרומנית והם־הם שיצרו פרצות במדיניות הרומנית הרשמית כלפי היהודים, פרצות שלהן נודעה השפעה רבה על חיי היומיום של היהודים בגטאות טרנסניסטריה. נוסף על כך, מסוף שנת 1942 עמד לרשותם של המגורשים לטרנסניסטריה הסיוע מבית, מן הקהילות היהודיות שנותרו ברומניה ה"ישנה" (ברֵגאט) ומוועדת הסיוע האוטונומית בבוקרשט. הספר בחבל ארץ נידח מביא את סיפורם הייחודי של המגורשים לטרנסניסטריה ושל היהודים שחיו באזור ערב המלחמה.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: מוטי סנדק
תיאור: הגיליון פורש מניפת מאמרים וראיונות עם יוצרות וחוקרות מישראל ומהעולם, שנוצרו וגובשו לגליון מיוחד זה המדגישים את היצירה וחיי הרוח כחלק מהותי בהתמודדות עם השואה במהלכה ולאחריה. בגיליון שלושה שערים: הראשון, פורש סקירה של יצירות מתחומי אמנות הבמה כמו תיאטרון, מחול, קברט קרקס שיצרו נשים בזמן השואה. השער השני מאיר יצירות וסיפורי חיים של נשים יהודיות ולא יהודיות מארצות השונות כמו: אנה פרנק, שרלוטה סלומון, אירנה סנדלר, נלי זק"ש, חנה סנש ועוד. השער השלישי מתייחס למשפט אייכמן - אירוע שהיווה אבן דרך היסטורית בתודעת השואה, והאופן שבו הוא משתקף ביצירותיהן של שלוש יוצרות תיאטרון ישראליות.
המכון לקידום תיאטרון יהודי
מאת: עופר שיף, דוד גדג'
תיאור: שבעה עשר חוקרות וחוקרים ממגוון תחומי דעת בוחנים מחזות תאטרון ישראליים שעוסקים בשואה. הם רואים במחזות מעין כמוסות זמן שאוצרות דיאלוג בין מבטים שונים על השואה, כמוסות של שיח מורכב ומרובד בחברה הישראלית על השואה ועל זכרה. כיצד קבוצות שונות בתקופות שונות מגיבות להפיכת זיכרון השואה למסמן מרכזי של ה'אנחנו' הישראלי? מי מתריס, חברתית ופוליטית, נגד מקומה המרכזי של השואה בתפיסות הזהות הישראלית? עד כמה ההשתתפות במחזות השואה מסייעת לקבוצות שוליים בחברה הישראלית? כיצד התקבלו מחזות שואה שנכתבו והוצגו בארצות אחרות, תורגמו לעברית והותאמו לחברה בישראל? בשאלות אלה ואחרות עוסק ספר זה. בחינת השואה דרך התאטרון הישראלי סודקת את יסודותיהן של רבות מהבחנותינו השגורות, החוצצות בין זמנים, מקומות ומצבים. האסופה השואה ואנחנו בתאטרון הישראלי מלמדת כי אין השואה אירוע היסטורי שאנו מתרחקים ממנו בהדרגה. נוכחותה עיקשת, מפעפעת ומתמידה בנו ובמקומותינו.
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב
מאת: שרה בנדר
תיאור: על עובדי כפייה ועל מחנות לעבודת כפייה בשטח הרייך ובשטחים הכבושים בידי גרמניה הנאצית, שבהם עבדו מיליוני אסירים מלאומים שונים, נכתבו מחקרים רבים. מדובר בסוגיה שהמחקר על אודותיה נמשך ושמעסיקה לא מעט אנשי מחקר. אולם, למעט מחקרם של כריסטופר בראונינג ופליציה קראי, טרם נכתב מחקר מקיף על שאר מחנות העבודה במחוז רדום. מטרתו של הספר להשלים את המחקר על 14 מחנות לעבודת כפייה שהוקמו עבור יהודים במחוז זה. הספר מבוסס ברובו על עדויותיהם של ניצולים ועוסק בחייהם של עשרות אלפי עבדים יהודים במחצית השנייה של מלחמת העולם השנייה בפולין.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: קלונימוס קלמיש ‬ שפירא
תיאור: ספר זה מביא את דרשותיו של ר' קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, שנדרשו במהלך שנות השואה (ת"ש–תש"ב) בגטו ורשה,על פי כתב ידו אשר שמור במכון היהודי ההיסטורי בוורשה.
קובץ הדרשות נמסר ב'שנות הזעם', כלשונו של האדמו"ר, לארכיון המחתר־ תי 'עונג שבת' בראשותו של ד"ר עמנואל רינגלבלום, הוטמן בכד חלב ונמצא לאחר השואה.
כתב היד פוענח מחדש ויוצא כאן לאור באופן מדויק בתוספת מבוא, ציוני מקורות, הערות רבות ובהשוואה למהדורות קודמות.
האדמו"ר הגיה את דרשותיו מספר פעמים, מחק והוסיף, וצירף הערות בגוף הדרשות ובשולי הגיליון.
מהדורה זו עוקבת אחר השינויים הללו ומציגה את שכבותיהם השונות שנכתבו בזמנים שונים במהלך השואה.
האיגוד העולמי למדעי היהדותיד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורההמכללה האקדמית הרצוג - רשות המחקר
מאת: יוחאי עתריה
תיאור: אל פרימו לוי ואל ק.צטניק, מהדמויות הבולטות ביותר בשיח השואה בארץ, מתייחסים בדרך כלל כאל שני הפכים גמורים: בעוד לוי כותב באופן שקול ומודע, משחזר ק.צטניק בכתיבתו את הטראומה. בספר שלפניכם מראה פרופ' יוחאי עתריה שתפיסה זו מוטעית מהיסוד, ושהקרבה בין פרימו לוי וק.צטניק גדולה בהרבה מכפי שאפשר לשער. עתריה מציע שכדי להבין טוב יותר את עולמם של הקורבנות ושל הניצולים עלינו לאחוז בשתי נקודות המבט: בעוד האחיזה בלוי, בזמן שקוראים בק.צטניק, מאפשרת לנו לשמור על עוגן בזמן הקריסה החוזרת ונשנית, האחיזה בק.צטניק, בשעה שקוראים בלוי, מאפשרת לנו להרגיש בתהומות הפעורות מתחת למשפטים הנקיים והמדויקים. היכולת של עתריה לאחוז בשתי נקודות המבט ולנוע ביניהן מאפשרת לו להגיע לתובנות עומק חדשות על עולמו של הקורבן ולזעזע מהיסוד את מה שנתפס כבר עשרות שנים כמובן מאליו. הספר מכיל קטעים מספריהם של לוי וק.צטניק, נוסף על קטעי מחקר ועדויות; כל אלה נארגים בכתיבתו המדויקת של עתריה ליצירה מטלטלת שיש בה בשורה של ממש.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: ואן דה פר סלמה
תיאור: סלמה ואן דה פֶּר היתה יהודייה הולנדית בת 17 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. בשנת 1941 נהפכה העובדה הפשוטה הזאת לעניין של חיים ומוות. אביה נתפס ונשלח למחנה עבודה, אמה ואחותה הסתתרו – עד שנבגדו ביוני 1943 ונשלחו לאושוויץ. פעמים רבות חמקה סלמה, כמעט באורח נס, מליפול בידי הנאצים. לבסוף, בצעד של התרסה והתקוממות, הצטרפה לתנועת ההתנגדות ההולנדית תחת השם הבדוי מרגרטה ואן דר קאוט. במשך שנתיים סיכנה "מרגה" את כל מה שהיה לה. היא צבעה את שערה לבלונד, נעזרה בתעודת זהות מזויפת כדי להתחזות לבת הגזע הארי ונסעה בכל רחבי הולנד כדי להבריח עלונים, להעביר מידע, להציע תמיכה ועידוד ולהפיץ את רוח ההתנגדות, או במילותיה, כפי שהסבירה לאחר מכן, "עשתה את מה שהיה צריך לעשות." ביולי 1944 אזל מזלה והיא נתפסה ונשלחה למחנה הריכוז לנשים "ראוונסבריק", שם שרדה בעזרת זהותה הבדויה. רק לאחר סיום המלחמה היא יכלה להחזיר את זהותה והעזה לומר שוב: שמי הוא סלמה.
מטר הוצאה לאור בע"מ
מאת: מיכל גוברין, אתי בן-זקן, דנה פריבך־חפץ
תיאור: מה תפקידו של זיכרון השואה מול הווה משתנה? כיצד לעצבו כאחריות חברתית וכמחויבות אישית? ומהו הזיכרון היהודי? שמונה עשורים אחרי מלחמת העולם השניה, ככל שמתמעט דור הניצולים, מתעצמת השאלה כיצד להעביר את זיכרון השואה לדורות הבאים. הדי השואה מוסיפים לרדוף את האנושות ונמשך המאבק על הנרטיב של הזיכרון.

עם סוגיות אלו התמודדה קבוצת מחקר במכון ון ליר בהובלתה של מיכל גוברין. אמנים, היסטוריונים, פילוסופים, חוקרי מוח ופסיכואנליזה, ספרות וקולנוע, בני שלושה דורות ומרקעים שונים חברוּ יחד לקהילה, וחלקו את תובנותיהם המקצועיות ואת סיפוריהם האישיים. הם דנו בריבוי מופעיו של השבר ובדרכי הבנייתו: איך לזכור בלי להִכנע לקרבניות? איך למזג את “האחריות לזכור” ב”לזכור באחריות”? תובנותיהם פורצות הדרך הובילו גם ליצירת ה”התכנסות ליום השואה”, אשר מאז 2017 מונחלת בידי מכון שלום הרטמן. ספר זה מביא את פירות המחקר במגוון קולות וסוּגות, תוך חשיפת המתח שבין הזיכרון הקולקטיבי לבין משקעיו של הזיכרון הפרטי. זוהי הזמנה לכל קוראת וקורא להוסיף את קולם האישי ולקחת חלק פעיל בעיצוב זיכרון השואה כאחריות מוסרית, חברתית ואישית – וכקריאה לחיים.
כרמל
מאת: רות לנדאו
תיאור: באביב 1944 עלו יהודי הונגריה בהמוניהם על רכבות שלקחו אותם ליעד בלתי ידוע. בסתיו 1944 נשלחה לאותו יעד גם שארית יהדות סלובקיה. היהודים, ברובם, לא ידעו מה צפוי להם. ההערכה היא שבשואה נספו 83% מיהודי סלובקיה (כ-70,000 בני אדם) ו- 68% מיהודי הונגריה (כ-565,000 בני אדם). איך ייתכן הדבר? איך יכול להיות ששנה לפני תום המלחמה מאות אלפי יהודים לא ידעו מה צפוי להם? האם איש לא ידע? ומה בדבר ההנהגות היהודיות? האם ידעו? ואם ידעו - מדוע לא הפיצו את המידע הזה, מידע שהיה עשוי להציל חיים רבים? ואיך ייתכן שמנהיגי הקהילות, כמעט כולם, נותרו בחיים בעוד שהציבור שלהן עלה ללא התנגדות לרכבות המובילות אותם להשמדה?

מחיר השתיקה של רות לנדאו מערער על נרטיבים שהתקבעו בחקר השואה; הוא מנסה להשיב על שאלות קשות אלה ועל עוד רבות אחרות. הספר, המבוסס על מחקר משווה מעמיק וביקורתי, בוחן את ההתנהלות של ההנהגות היהודיות בזמן מלחמת העולם השניה בשתי מדינות שכנות שחלקו תרבות משותפת - הונגריה וסלובקיה - ואת הקשרים ביניהן. הוא סוקר, בין השאר, את המוטיבציות האישיות, השנויות במחלוקת לעתים, של המנהיגים השונים - ביניהם גיזי פליישמן, אוסקר נוימן והרב דב וייסמנדל בסלובקיה, ואוטו קומוי, משה קראוס, יואל ברנד ורודולף קסטנר בהונגריה.
רסלינג
מאת: פנינה רוזנברג
תיאור: "זו תערוכת האמנות היהודית היחידה המתקיימת עתה באירופה". דברים אלה, שנכתבו בספר המבקרים של תערוכה שהתקיימה באחד המחנות בתקופת השואה, משקפים נאמנה את מצבם של האמנים הכלואים בתקופה זו. בשטחי הכיבוש הנאצי הוגדרו אמנים רבים כלא-רצויים, ויצירותיהם נאסרו לתצוגה. באירוניה של הגורל, המקום היחיד שבו יכלו האמנים המנודים ליצור היו המחנות, שבהם הפכה יצירתם לכלי מחאה. ספרה של פנינה רוזנברג, אשר מציג את המנעד הרחב של האמנות בתקופת השואה – מתיאורים ריאליסטיים של חיי היום-יום עד ציורי קומיקס חתרניים – הוא פרי מחקר ראשוני הבוחן את הפעילות האמנותית הייחודית הזאת, שבה משתקפים החיים מאחורי גדרות התיל.

השואה מוסיפה להיות נוכחת בעבודות אמנות בנות זמננו פרי יצירתם של אמנים בארץ ובעולם, גם אם על פי רוב לא חוו אותה אמנים אלה על בשרם. היצירות, אשר מקיפות את כל תחומי המבע האמנותי הפלסטי, משלבות לא אחת תצלומים ארכיוניים לצד תמונות הלקוחות מאלבומים משפחתיים ויצירות אמנות שיצרו אמנים בשואה, ובאופן הזה יוצרות דיאלוג מרתק בין היסטוריה לזיכרון.

עימות מרתק עם העבר מתקיים בעשורים האחרונים גם באמנות הנצחת השואה בגרמניה, אשר מבקשת באמצעות תרבות ההנצחה העשירה למלא את החלל העמוק שהותירה העלמתם של היהודים ממרחב הרייך השלישי. באמצעות מבעי ההנצחה, שהיו לחלק מנוף הזיכרון שלה, מתקיים עימות יום-יומי של התושבים עם צלו הכבד של העבר הנוכח במקום.
רסלינג
מאת: מירי פרייליך
תיאור: ויטקה קמפנר-קובנר (1920-2012) מוכרת בעיקר כחברתו לחיים של המשורר, הפרטיזן, אבא קובנר. אולם בתקופת המלחמה הייתה ויטקה מפקדת כיתת סיירים ולוחמת, וכמו כן הצילה יהודים. על פעולותיה קיבלה אות הצטיינות מהצבא האדום לאחר המלחמה. מאז סיום מלחמת העולם השנייה הושמעו ונכתבו עדויות רבות שעוסקות בתיאור קורותיו של גטו וילנה וקורותיהם של הפרטיזנים יוצאי הגטו. ויטקה, למרות היותה אחת העדות המרכזיות באירועים היסטוריים אלו, נמנעה מלדבר על פעולותיה. היא הצניעה את חלקה בפרשות המאבק והגבורה אשר בהן נטלה חלק והבליטה את מרכזיותו של אבא קובנר באירועים הדרמטיים שהתרחשו בגטו וילנה וביער. ויטקה אומנם השתתפה בהזדמנויות שונות במספר ראיונות, אולם היא לא הביעה את עמדותיה ביחס לאירועים שהיו שנויים במחלוקת בפרשת ויטנברג, היציאה מהגטו והנקם. במהלך הפגישות הראשונות שקיימה מחברת הספר עם ויטקה היא דיברה על האירועים והחוויות שעברה בלשון "רבים", כמי שמייצגת גוף או קבוצה, כמי שמדברת בשמם של חבריה שכבר הלכו לעולמם. עם חלוף הזמן החלה לחלוק את מחשבותיה, רגשותיה ועמדותיה. ככל שהמפגשים הלכו ותכפו והמחיצות נפלו, הלכו ונגלו מעשיה הנועזים של ויטקה מתקופת המלחמה.
רסלינג
מאת: יצחק עזוז
תיאור: השואה ממשיכה להטריד את מנוחתנו מכיוון שהשואה התחוללה בניגוד לצפיות. לאחר עידן "הנאורות" והתפשטות תהליכי דמוקרטיזציה היה נדמה שנמצא מזור לברבריות האנושית. השואה התבצעה על ידי עם שנתפס כתרבותי במיוחד, ומאז השואה נעשה ניסיון להבין את השואה כדי לתקן את הפרדיגמה המערבית שחוללה אותה. בספר הנוכחי מבקש יצחק עזוז להראות שהפרדיגמה המערבית – שראשיתה ביהדות והמשכה בפילוסופיה ובנצרות המערבית אשר חותרים למציאות "אידיאלית-אמיתית"– מהווה בנסיבות מסוימות גורם מרכזי שהניע בני אדם לחולל את השואה. המחבר אינו מסתפק רק במידע היסטורי רחב היקף על מנת להבין את השואה, אלא נשען על תובנות מתחומי דעת כמו פיזיקה, מתמטיקה, סמנטיקה וחקר המוח. יצחק עזוז מציע מערכי שאלות שיש לבחון אותם כדי לייצר תובנות לא רק בתהליך מחשבתי לוגי שתרבות המערב מקדשת. שילוב בין היכולות הלוגיות, הערכיות, הרגשיות, הדמיון, האסוציאציה, אף על פי שהוא מוותר מראש על תשובות ודאיות, מאפשר להגיע לתובנות אשר לפיהן ההבדלים בין חסיד אומות עולם מדעת ובין נאצי מדעת – מידת המקריות שבהם רבה ככול שהנסיבות יותר קיצוניות, והם תלויים בהיסטוריה המוחית של כול אחד ואחד. עזוז טוען שתרבות של אמיתות מוחלטות מגבירה את הסיכויים להתחוללות של שואות נוספות ומהווה משקל שולי במשחק האינטרסים של המעצמות – במיוחד של אלה אשר בדרך כלל מאמינים שמוסריותם נעלה על אחרים.
רסלינג
מאת: ליאת שטייר־לבני
תיאור: ככל שמתרחקים כרונולוגית מהשואה, הדיון בה איננו דועך כי אם מתגבר. בעשורים האחרונים, לצד ההנצחה הרשמית השומרת על מתווה של זיכרון אפוף אבל ויגון, החל להתרקם זיכרון שונה בתרבות הפופולרית. זהו זיכרון חדש של השואה שנועד לא רק "לזכור ולא לשכוח", אלא לזכור אחרת, לאתגר את גבולות התפיסה של ייצוג השואה ולחתור תחת מוסכמות חברתיות ומסרים הגמונים. יוצריו מתאימים את זיכרון השואה לעולם שנשען על טכנולוגיה; הם בוחנים את הנושא דרך פרספקטיבות הומוריסטיות שהיו בגדר טאבו, הם משתמשים בשואה ככלי למתיחת ביקורת על תופעות חברתיות, פוליטיות וכלכליות; מרחיבים את גבולות הזיכרון של הטראומה אל מעבר ללקח היהודי-ציוני ומייצרים השלכות רחבות יותר – אוניברסליות, חברתיות ופוליטיות – של לקחי השואה. ספרה של ליאת שטייר-לבני מנתח את ייצוגי השואה בתרבות הפופולרית הישראלית משנות ה-80 ואילך. בעזרת סקירה של קולנוע, טלוויזיה, עיתונות, ספרות, שירה צעירה, פייסבוק, בלוגים, ותיאטרון פרינג' הוא פורש ייצוגים חדשים אשר מעוררים מחלוקת, ועם זאת מהווים כיום חלק אינטגרלי מהנצחת השואה וזיכרונה. שטייר-לבני טוענת שבני הדור השני והשלישי הכורעים תחת נטל הזיכרון הלאומי מבקשים להרחיק מעליהם את הטראומה לא מכיוון שהם מזלזלים בה או מפני שהתרחקו ממנה, אלא להפך, מכיוון שהם שקועים בה עד צוואר ומבקשים למצוא מנוח לנפשם. את זאת הם עושים, באופן מודע ובלתי-מודע, בעזרת שימוש בכלים רטוריים וויזואליים שמותירים מאחור את זוועות האירועים ההיסטוריים, וממירים אותם בסדרה של ייצוגים שיוצרים הזרה של המאורעות הטראומטיים ומערפלים אותם על מנת להרחיקם. אך בה בעת, ייצוגים חדשים אלה מעידים על המידה שבה השואה היא חלק אינטגרלי מעולמם התרבותי ומזהותם של היוצרים.
רסלינג
מאת: ניצה דוידוביץ, דן סואן
תיאור: אסופת מאמרים זו עוסקת בהוראת השואה מנקודת מבט רב-תחומית, פרי ניסיונם של ארבעה-עשר עמיתים ושותפים, חוקרים ואנשי חינוך מהארץ ומהעולם אשר חברו יחדיו על מנת לנתח את חווית השואה למען אלה שלא חוו אותה. ארבעה מאמרים מתמקדים בחוויית השואה מנקודת מבט רב-תחומית; הם עוסקים בהנחלת זיכרון השואה, בארץ ובעולם, כחוויה ערכית, קוגניטיבית ורגשית. חמישה מאמרים עוסקים בחוויית המסע לפולין ומקומו בהנחלת ערכי זיכרון השואה מנקודת מבטן של מסגרות מגוונות ובקבוצות גיל שונות: נדונים בהם משלחות צה"ל, מסעות בני נוער מנקודת מבטם של הורים, מורים, מדריכי מסע לפולין ותלמידים המשתתפים במסע, לצד בחינת דימויים של פולין והעם הפולני בעיני ישראלים. כמו כן מנותחת השפעת המסע על בני נוער מהתפוצות. שלושה מאמרים עוסקים בחוויית השואה כמסע בזמן, כחוויה אינטלקטואלית, רגשית ואמונית. מאמרים אחרים בספר דנים ב"היפוך השואה" – כלומר תפיסת ישראל כמדינה נאצית בעיני גורמים שונים בעולם, לצד דיון באנטישמיות המודרנית בראי האסלאם. נוסף על כך ניתן למצוא במאמרים השונים התייחסות לחוויית השואה בראי התפיסה היהודית-דתית. שני המאמרים האחרונים בספר עוסקים בחוויית השואה דרך הפריזמה האמנותית.
רסלינג
מאת: ז'ילבר אשקר
תיאור: סוגיית הערבים והשואה היא נושא טעון ועצם הצירוף עשוי להיתפס כשערורייתי. שדה המחלוקת רווי טענות וטענות נגד קשות: צד אחד מואשם בהכחשת השואה, והשני בניצול טרגדיה אחת אגב הכחשת הטרגדיות של האחרים. בספר פורץ הדרך שלפנינו, חוקר מדע המדינה ז'ילבר אשקר מתחקה על הנרטיבים המנוגדים הללו ובוחן את תפקידם בסכסוך הקיים במזרח התיכון. הוא מנתח את מגוון ההתייחסויות הערביות לשואה למן עלייתו של היטלר לשלטון, התייחסויות הקשורות לדעתו קשר הדוק לדינמיקה של הסכסוך הערבי–ישראלי מאז 1948 .הוא ממשיך ובוחן את שלל התגובות הערביות להקמת ישראל והחורבן של פלסטין, וניתוחו מגיע עד ימינו אלה. אשקר בוחן בחינה ביקורתית את ההקשר הפוליטי וההיסטורי של התייחסויות אלו כפי שהן באות לידי ביטוי בארבע התנועות האידיאולוגיות הערביות המרכזיות – המתמערבים הליברלים, המרקסיסטים, הלאומיים, והפאן אסלאמיסטים הראקציונרים או הפונדמנטליסטים. הוא יוצא נגד עיוותים של ההיסטוריה מתוך הצגת גישה בלתי מתפשרת כלפי אנטישמיות או הכחשת שואה. ביקורת תקפה על האחר, אשקר טוען, חייבת להיות כרוכה בביקורת עצמית. על סמך מקורות שלא נבחנו עד כה, בכמה שפות, אשקר מציע מיפוי ייחודי של העולם הערבי, ובתוך כך הוא נוטל את עוקצה של מלחמת תעמולה בין לאומית שהפכה אבן נגף מרכזית בדרך להבנה בין הערבים למערב.
מכון ון ליר בירושליםהקיבוץ המאוחד
מאת: הת‘ר דיון מאקאדם
תיאור: ב־ 25 במרץ 1942 יצא הטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ. המטען היה: 999 נערות ונשים צעירות, כולן יהודיות. זהו סיפורן.
הרכבת יצאה מהעיירה פופרד שבסלובקיה. הן היו בתחילת חייהן, לא נשואות וחדורות תחושת הרפתקנות וגאווה לאומית. הן עזבו את בית ההורים לבושות במיטב מחלצותיהן ונופפו לשלום בשמחה, בציפייה לבאות. הן היו להוטות להתייצב לעבודתן במפעל בשירות ממשלתן ששילמה 500 רייכסמארק  (כ-200 דולר) תמורת כל אחת מהן, רק כדי שהנאצים ייקחו אותן כעובדות כפייה. 999 נשים צעירות יצאו לדרך, רק מעטות שרדו.
הנשים הללו, שנשלחו למוות בטוח, לא היו לוחמות מחתרת, לא מרגלות ואף לא שבויות מלחמה. הן היו האוכלוסייה החלשה ביותר, משוללות כוח וערך לא רק כי היו יהודיות, אלא גם כי היו נשים.

עתה, במלאת 75 שנה לשחרור המחנה, בהסתמך על ראיונות מקיפים עם ניצולות ומידע היסטורי שנאסף באמצעות מסמכים, עדי ראייה וקרובי משפחה, הסופרת עטורת השבחים הת‘ר דיון מאקאדם מגוללת לראשונה את סיפורן הנוגע ללב של 999 נשים אלו.
מטר הוצאה לאור בע"מ
מאת: רוני ברבש
תיאור: מלאכים על גדות הדנובה הוא ספר עיון ומחקר העוסק בשנים הקריטיות של 1945-1944 בהונגריה, בדגש על הצלת יהודים. בספר שנים עשר חלקים: ששת החלקים הראשונים עוסקים בתיאור האירועים ההיסטוריים שקדמו והביאו להשמדת יהודי הונגריה באביב וקיץ 1944, וששת החלקים הבאים אחריהם עוסקים בהצלת יהודים על ידי ארגונים יהודיים, הונגריים, בינלאומיים, על ידי דיפלומטים זרים ועל ידי יחידים. בספר מובאים סיפוריהם של חלק מהמצילים, שסיכנו את חייהם ואת משפחותיהם על מנת להציל יהודים. שזורים בו גם סיפורים על מלחמת ההישרדות של משפחת המחבר בבודפשט בתקופה קשה זו. זהו מחקר מקיף העוסק באחת הטרגדיות של השואה – השמדתם של יותר מחצי מיליון יהודי הונגריה, בזמן קצר ובסמוך לסיום המלחמה, זאת כאמור לצד סיפוריהם של חסידי אומות העולם שבזכותם חלק מהקהילה הגדולה והחשובה הזו שרדה.
אוריון הוצאה לאור
מאת: רינה דודאי
תיאור: במהלך המאה ה 20- , בעיקר בעקבות השואה, הפך מעשה העדות למרכיב מרכזי בגיבושם של הזיכרון הקולקטיבי ושל האחריות המוסרית לזיכרון זה. ספר זה דן באותה הזעקה שהזכיר אפלפלד בציטוט לעיל. במרכזו דיון בטיבה של העדות הפואטית, השונה באופייה מעדויות אחרות. כפל פנים חבוי בעדות זו, המאפשר לה לבטא את רגע השבירה, ובה בעת להבנות את השפה השבורה ולתכּן באמצעותה מציאות חדשה. העדות הפואטית יכולה להכיל את מה שלא ייאמן ואת מה שאינו ניתן לייצוג, לגעת בחומר הרוטט של החוויה האסונית ולדבר אותו. הספר עוסק בסוגיות של ייצוג הטראומה בשפה הפואטית ובאסטרטגיות פואטיות שונות שמתוכן מבצבצים מבנים שונים של מגנונים נפשיים, ודן בהרחבה בטקסטים של שלושה יוצרים: אהרן אפלפלד, ק. צטניק ופרימו לוי. בכל אחד מהפרקים נבחן הסגנון הייחודי של הכותב וכן אסטרטגיות ההגנה הטקסטואליות-פואטיות שלו.
מכון מופ"ת
מאת: גדי כפיר
תיאור: רבות סופר על אודות השואה, אולם סיפורם של הילדים היהודים שעבדו בכפייה בגטאות עדיין לא נודע במלואו. ספרו של פרופסור אביהו רונן “נידונה לחיים” מביא את קורותיה של שרה קליינר, בת 10 ועוד כ-150 ילדים ייצרו משחקים בנגרייה בסוסנוביץ, פולין, לשימוש חיילים גרמנים. כיום שרה חיה בתל אביב ולה נכדים ונינים רבים. סיפורה הביא למחקר מרתק הקשור באלפי ילדים שעבדו בגטאות בבתי מלאכה ובמפעלים יזומים. תנאי חייהם ועבודתם היו מחפירים, דרישות הייצור היו מחמירות, הילדים נדרשו להקפדה על איכות ועמידה בזמנים. תמורת עבודתם קיבלו הילדים מנת מרק יומית דלה, פרוסת לחם, ו”כרטיס עובד” שאמור היה להוות מעין תעודת ביטוח חיים משום שמי שלא עבד – הומת. הוריהם עשו כל שביכולתם להצילם, כולל מעשי תרמית ושחיתות. מעטים מהם שרדו והיו לעובדים מקצועיים, איכותיים, יוצרים ובונים, חלקם הגיעו לארץ והשתתפו בתקומת מדינת ישראל. זהו סיפורם וניצחונם.
ספרי ניב
מאת: יורם פרי
תיאור: הספר משפטי נירנברג – משפטי הזיקית בוחן משפטית והיסטורית את המהלכים שקדמו למשפטי נירנברג, את הסוגיות המשפטיות שעמן התמודדו השופטים ואת המשמעויות והלקחים שעלינו לתת עליהם את הדעת. הספר סוקר משפטים נוספים נגד פושעים נאצים שהועמדו לדין, ואשר מהם ניתן ללמוד על ההתמודדות הרופסת של המעצמות, וכן של גרמניה עצמה, עם תפיסת הפושעים הנאצים והעמדתם לדין. צביעותן של המעצמות לאחר המלחמה ובמשפטם של הפושעים הנאצים היא נקודה שחורה בהיסטוריה העולמית ובמשפט הבין־לאומי. משפטי נירנברג – משפטי הזיקית הוא ספר חובה למי שרוצה ללמוד על ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, על שואת העם היהודי ועל המרדף אחר הפושעים הנאצים.
ספרי ניב
מאת: שלמה אברמוביץ'
תיאור: היומן העומד במוקד ספר זה נכתב בסתר, במחנה הריכוז ג'אדו, שפעל בלוב בתקופת מלחמת העלם השנייה. יוסף דעדוש, ממנהיגי הקהילה היהודית שבבנגזי, כתב אותו מדי לילה בעיפרון, על גבי נייר סופג, תוך הפרת הפקודות של הקלגסים הנאצים. במשך למעלה משבעה עשורים היה היומן הגנוז מוסתר תחת ערימות של ניירת, מסמכים ותצלומים. נדרשו ארבע שנים נוספות כדי לפענח את כתב היד הכתוב באיטלקית, שחלקים ממנו נספגו אל הדפים, דהו, ואף נעלמו לחלוטין מתחת לכתמי שומן ועובש. היומן היחיד שנכתב במחנה ג'אדו והמחקר ההיסטורי שנעשה בעקבותיו מעניקים הזדמנות נדירה להציץ אל שגרת הגיהינום של ג'אדו ואל אירועים שתועדו בזמן אמת, החל מהוצאת היהודים מבתיהם בבנגזי, דרך הובלתם למחנה הריכוז וכלה בכל תקופת המעצר במחנה. תיאוריו של יוסף דעדוש חושפים תמונות של אימה, רעב, מחלות ומוות, אך מנגד הם מדגישים את זקיפות הקומה היהודית ואת העמידה הנחושה של עצורי ג'אדו אל מול ההתעללות, ההשפלה וסכנת המוות שהפכו לשגרת יומם. בתוך כך נחשף צומת של גורלות חיים ומוות, שבו ניצב בו יוסף דעדוש, כאשר סירב להזדמנות שנקרתה לו להיחלץ מרשימות המשלוח אל ג'אדו. הוא הישיר מבט ואמר: "למקום שאליו הולכים כל אחַי היהודים – אלך גם אני".
משכל (ידעות  ספרים)
מאת: יצחק קשתי
תיאור: עניינו של ספר זה הוא הצלה. כלומר חילוץ מסכנה, בעיקר של ילדים ונוער יהודים. המועד – השנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה, מאביב 1944 עד אביב 1945. המקום – בודפשט. במועד זה רבים מיהודי אירופה הושמדו זה מכבר במחנות המוות השונים, ביניהם אושוויץ-בירקנאו. למחנה זה שולחו גם יהודי הונגריה – למעט תושביה היהודים של בודפשט – לאחר פלישת הגרמנים להונגריה במרץ 1944. החל ב-15 במאי ועד ה-7 ביולי הובלו לאושוויץ-בירקנאו 440,000 נפש. רובן הושמדו תוך פרק זמן קצר. היוזמה הציונית להקים בתי ילדים בבודפשט בחסות הצלב האדום הבינלאומי הייתה יוצאת דופן. בודפשט נשלטה על ידי צבא הרייך, לרבות האס.אס., ובכלל זה יחידה בפיקודו של אייכמן. שותפיהם היו כנופיות צלב החץ ההונגריות האולטרה-פשיסטיות. על אף הסכנות ואבידות בנפש, חברי תנועות הנוער החלוציות נחלצו להציל ילדים ובני נוער, לאסוף תינוקות, ולרוב גם את אמהותיהם, לבתי הילדים. חילוץ 6,000 ילדים וכ-2,000 מבוגרים יהודים בבודפשט מהסכנות שארבו להם היה גם בבחינת מחאה ומרי בשררה ההונגרית-גרמנית. פעולה חתרנית זו סיכלה רבות מה"תקנות" הרות הגורל של הממשל, כמו גם את ה"כללים" הרצחניים של משמרות צלב החץ. מתן מחסה לילדים יהודים בבודפשט – בעוד האמהות עושות את דרכן לאוסטריה לשמש כפועלות כפייה של הרייך השלישי – הוא פרק מוצנע אבל רב-תושייה של הצלת יהודים על ידי יהודים, אשר אותו מיטיב לתאר יצחק קשתי בספר זה.
רסלינג
מאת: איבון קוזלובסקי גולן
תיאור: מלחמת העולם השנייה התחוללה גם באפריקה, למעשה בצפונה – בלוב, תוניסיה ואלג'יריה. אלא שחווית המלחמה של קהילות היהודים שחיו באזורים אלו כמעט לא באה לידי ביטוי בתקשורת ובאמנות הישראלית, שכן לפיהם מעשי הגבורה של המחתרת היהודית באלג'יריה, הגלייתם למחנות כפייה וריכוז לקראת העברתם לאירופה, החיים בברגן בלזן ומערכת היחסים עם הגרמנים, כל אלה נדמה שמעולם לא התרחשו. כתוצאה מחשיפה מועטה זו נעלמה האפשרות של המלחמה להתבסס בתודעה הציבורית בישראל ולהנחיל הבנה היסטורית מלאה של התקופה ושל חוויות העבר אצל יהודי צפון-אפריקה. ובכן, מה היו הגורמים והסיבות לכך? האמנם הסיבה נעוצה במוסדות הציוניים בלבד שדחו את הנרטיב הצפון-אפריקאי לשולי השיח על השואה בשל מספרם הקטן של הקורבנות ביחס לאסון העצום של יהדות אירופה? או שהיו אלו גם נציגי העדות שישבו בממשלות ובכנסת ישראל ולא עשו רבות למען זיכרון קהילותיהם? או שמא היו אלו האינטלקטואלים המזרחים שנטשו את זיכרון עברם הקרוב? ספר זה מנתח את מכלול הסיבות – לצד בדיקת הסרטים ותוכניות הטלוויזיה שנעשו במהלך השנים בישראל – על מנת להתחקות ולהבין כיצד הפכה חווית המלחמה של יהדות צפון-אפריקה למסך של שכחה.
רסלינג
מאת: יאיר אורון
תיאור: בשנת 1942 הוברחו מאות ילדים – יהודים ולא יהודים – מלנינגרד הנצורה. רכבת ובה ילדים הופגזה ועשרות נהרגו. הילדים ששרדו )בני 14-3 ( עברו בדרכם בכפרים באזור הרי הקווקז, שלא נענו לקריאה לקחת אותם אליהם ולהצילם. לכפר בסלניי, כפר איכרים צ'רקסי-מוסלמי מבודד, הגיעו מותשים, חלקם גוססים. ללא התלבטות – וכגוף אחד – הצילו תושבי הכפר 32 ילדים, שאימצו אותם לבתיהם בשמות חדשים וגידלו אותם כילדיהם שלהם עד בגרותם. במעשה ההצלה של הכפר בסלניי באה לידי ביטוי ייחודי, אישי וקבוצתי, האנושיות בביטוייה הנעלים ביותר: הבנאליות של החמלה ושל החסד. 152 ימים שהה הצבא הנאצי בכפר וחיפש אחר ילדים יהודים. הגרמנים איימו לשרוף את הכפר על יושביו אם ימצא ולו ילד יהודי אחד – אבל לשווא. איש מבין 1800 תושבי הכפר לא חשף ולו אחד מהילדים. "האדישות הבנאלית" הוא המשכו של הספר הבנאליות של החמלה (רסלינג, 2016) אך בעוד הראשון עוסק בעיקרו במעשה ההצלה עצמו ונסיבותיו, מתמקד ספר זה בתגובתה של החברה הישראלית למעשה ההצלה – הדיון בוועדת החינוך של הכנסת, עמדת ארגון יד ושם, שעד עצם היום הזה מסרב להכיר במצילים כחסידי אומות עולם, השפעת הספר על מערכת החינוך וראיונות עם מעט מהשורדים. האדישות הבנאלית הוא ספר עז ונוקב, המעורר שאלות פרטיקולריות ואוניברסליות, פילוסופיות ואישיות, לנוכח מקרה מבחן נדיר בהיסטוריה האנושית.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: אורה הרמן
תיאור: משפט אייכמן היה אירוע מכונן בתולדות המדינה. ישראל שלאחריו שוב לא הייתה כישראל לפניו. הוא התפרץ לתודעה הקולקטיבית וחשף ישראלים רבים, ובעיקר צעירים, לרוע אנושי חסר תקדים ולזוועות אין קץ שחוו בני-עמם בשואה. השואה הופיעה לפתע כממשות הנוגעת לחייהם, ולא כקטסטרופה רחוקה שהתרחשה אי-שם, על פלנטה אחרת. מה הניע את גלגלי השינוי הזה? האם עמדה מאחוריהם יד מכוונת? האם יזם ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, את לכידת אייכמן? האם הוא "ביים" את משפטו ואת הוצאתו להורג, ועשה שימוש מניפולטיבי באמצעי התקשורת כדי לקדם אינטרסים פוליטיים? מה היה חלקו של קול ישראל במשפט? והאם יש שחר לטענה, שהמשפט השפיע על פרוץ מלחמת ששת הימים?
הקיבוץ המאוחד
מאת: ענת ליבנה
תיאור: ספרה של ענת ליבנה - המיית הציפור, שאגת הצער מתבונן בדרמה של המפגש בין שתי חברות. האחת, חברת שורדי השואה שמהגרת לארץ חדשה ומבקשת להיקלט בה, והשנייה, היישוב היהודי בארץ ישראל, חברה צעירה ערב מלחמת עצמאות והקמת מדינה. כחלק מההתמודדות עם הטראומה של השואה וכמכשיר לבניית זהותם החדשה כותבים הניצולים ספרי זיכרונות. בין השנים 1961-1944 ראו אור בארץ 75 ספרים, כאשר הזיכרון “משם“ עודו צלול ושלם, וחוויית המפגש עם החברה הארץ ישראלית ותהליכי הקליטה בה עודם טריים. כותבי הספרים ביקשו להיאבק בצערם, למלא את הדממה, להעניק משמעות סימבולית למתיהם, ולפעול למען קהילת הניצולים. הספר מצביע על האופי המורכב בו ביקשו מחברי הזיכרונות להציג את הישרדותם, תוך תביעה ליתר אמפתיה ופחות שיפוטיות כלפי הקרבנות והניצולים. הם גם רצו להיבדל מקבוצת האליטה של מנהיגי המחתרות הלוחמות, להרחיב את מושג “הגבורה היהודית“, ולא לייעדו רק לפעולות התנגדות מזויינות. כך מתוארים ניסיונות נואשים לשמור על זהות אישית ואנושית כגבורה לשמה, כמו גם התמודדויות עם דילמות בלתי אפשריות של בחירה בין רע אחד לאחר.
הקיבוץ המאוחד
מאת: אסתר דרור, רות לין
תיאור: בספר זה חוברות אסתר דרור, בת לאם ניצולת אושוויץ בירקנאו, ורות לין, בת למשפחת חלוצים מבוני הארץ, להתבוננות מגדרית בשאלה כיצד הצליחו הנשים לבנות את חייהן "כאן" אחרי מה שקרה להן "שם"; לניסיון להבין כיצד נוצרו מיתוסים, סודות ואגדות על מיניותה של האישה ששרדה, וכיצד פגיעותה ופעלנותה המינית מתפרשות על ידי החברה כטעונות קלון. על סמך ראיונות עם נשים וגברים ששרדו את השואה, הן מתחקות אחר הדרך שבה רוקמות הניצולות את חוטי עברן - ככתב הגנה לנוכח סיפור השואה הישראלי, שממנו נשקפת לא אחת אותה שאלה חשדנית: "איך קרה ששרדת?"
הקיבוץ המאוחד
מאת: מולי ברוג
תיאור: מחקר חלוצי המציע התבוננות רב-תחומית: היסטורית, חברתית, אמנותית ונופית בהר הזיכרון כ'מרחב מקודש' עבור החברה הישראלית. הספר מתאר את הלבטים והמאבקים סביב הקמתו, עיצובו ומסריו של יד ושם (1942–1996), כביטוי לקושי שהתעורר בארץ להנציח באופן ציבורי-ממלכתי טרגדיה שהתרחשה בגולה. עיצוב זיכרון האסון הלאומי כ'שואה וגבורה' יצר מתח תרבותי מרתק בין אופן הנצחת כלל הנספים, לבין הפרטיזנים ומורדי הגטאות שנפלו תוך כדי קרב ובינם לבין מושא הגבורה במולדת – חללי מערכות ישראל. לכל אלה ניתן ביטוי חזותי בהנצחה המוזיאלית והמונומנטלית בהר הזיכרון. המעקב אחרי השינויים שחלו במכלול ההנצחה ביד ושם והניתוח הסמיוטי שלהם, חושף את המהפך שחל בתודעת השואה בישראל, כך שיותר משקיבלה השואה משמעות מהישגי המדינה, היא מהווה כיום נקודת מבט מרכזית בפרשנות של התנהלותה. תוצאות המחקר חשובות לא רק למי שמתעניין במוזיאולוגיה ובהנצחת השואה, אלא גם לכל מי שמבקש להבין את מהות השינויים התרבותיים הגלובליים העוברים על החברה המערבית בכלל והישראלית בפרט ועל תפקידו של העבר ככלי להבנת המציאות.
הוצאת אוניברסיטת בר אילןכרמל
מאת: דינה פורת
תיאור: הספר "לי נקם ושילם" (דברים לב, לה): היישוב, השואה וקבוצת הנוקמים של אבא קובנר מתאר ומנתח את קורותיהם של כחמישים צעירים וצעירות יהודים, שבתקופת השואה נאבקו בגרמניה הנאצית בגטאות, ביערות ובמחנות. כשנפגשו אחרי המלחמה על אדמת אירופה, נוכחו לדעת שאיבדו את כל עולמם, ונשבעו לנקום בגרמנים נקמה נוראה, עין תחת עין. זהו סיפורה הדרמטי של שנה שלמה, שבמהלכה התפזרו חברי הקבוצה בגרמניה החרֵבה, מחפשים דרכי ביצוע, נאמנים לשבועתם זו ולמנהיגם הנערץ, אבא קובנר. זו הפעם הראשונה שבה נחשף סיפורה של הקבוצה לעומקו ולכל פרטיו, על סמך שפע של מקורות ראשוניים שהיו טמונים בארכיונים, בזיכרונותיהם ובבתיהם של חבריה וחברותיה. הסיפור מלוּוה בדיון בשאלות האנושיות והמוסריות שסוגיית הנקם מעוררת, ונכתב מתוך רגישות לכאב שהסבה השואה, ולזעקה העולה ממנה. כאן נחשף לראשונה גם היחס המורכב של הנהגת היישוב בארץ ישראל לשאלת הנקם בשעה מכרעת בתולדות העם, שבה עמדו על הפרק הסיוע לניצולים, העלאתם ארצה והחתירה להשגת ישות מדינית עצמאית. הנוקמים לא הצליחו לממש את תוכניתם, וגם ניסיונות של קבוצות אחרות לא צלחו אלא במידה מועטה. בהגיעם לפרשת דרכים זו בחרו העם היהודי וההנהגה הציונית בדרך החיים, בבנייה של משפחות, קהילות ומדינה, וזו נקמתם.
הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפהפרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: תמיר גרנות
תיאור: השואה, שהייתה עבור עם ישראל אסון לאומי מזעזע וחסר תקדים במישור ההיסטורי והקיומי, מהווה גם משבר תאולוגי ומשבר אנושי-מוסרי יחיד במינו. האם לשואה יש משמעות מעבר להיסטוריה? כיצד ניתן להאמין באלוהים לאחר השואה? כיצד ניתן להאמין באדם, שהפך את העולם לגיהינום, לאחר השואה? חיבור זה הוא מסע עיוני ורוחני בעקבות רבנים והוגי דעות שהגותם נוצרה לנוכח השואה, והוא מנסה לתרום לבניין קומה חדשה של מחשבה ושל משמעות בעקבות הגותם – הן בממד הדתי והן בממד האנושי-מוסרי. בספר זה מוצגת השקפתם של רבים מגדולי האדמו”רים והרבנים שמתקופת השואה ואחריה, כמו גם הגותם של פילוסופים וסופרים. כרך ב' מיועד למדריכי פולין, לצעירים ולמבוגרים המסיירים בפולין, ולכל מי שעולם השואה נוגע ללבו. הוא כולל מסות קצרות בסוגיות שצמחו בעולם השואה: ילדים, שכנים, חסידי אומות העולם, נקמה, אנושיות, תגובות דתיות לשואה, ניגונים ועוד. לצדן סיפורים, עדויות והגיגים קצרים, המלווים ביקור באתרי שואה מרכזיים בפולין, ומפגש עם דמויות רבניות מפורסמות שחיו בפולין באמצעות סיפורן ותורתן – ככל שהן נוגעות לעולם השואה.
תבונות
מאת: תמיר גרנות
תיאור: השואה, שהייתה עבור עם ישראל אסון לאומי מזעזע וחסר תקדים במישור ההיסטורי והקיומי, מהווה גם משבר תאולוגי ומשבר אנושי-מוסרי יחיד במינו. האם לשואה יש משמעות מעבר להיסטוריה? כיצד ניתן להאמין באלוהים לאחר השואה? כיצד ניתן להאמין באדם, שהפך את העולם לגיהינום, לאחר השואה? חיבור זה הוא מסע עיוני ורוחני בעקבות רבנים והוגי דעות שהגותם נוצרה לנוכח השואה, והוא מנסה לתרום לבניין קומה חדשה של מחשבה ושל משמעות בעקבות הגותם – הן בממד הדתי והן בממד האנושי-מוסרי. בספר זה מוצגת השקפתם של רבים מגדולי האדמו”רים והרבנים שמתקופת השואה ואחריה, כמו גם הגותם של פילוסופים וסופרים. כרך א' נושא אופי עיוני וכולל בחלקו הגדול מחקרים המנתחים את ההגות היהודית לנוכח השואה. למחקרים מצטרפות מסות מקוריות בנושאים שונים כגון: הסתר פנים, בעיית הרע, אלוהים ואדם, בחירה וסבל, גלות וגאולה ועוד.
תבונות
מאת: מרדכי גילה
תיאור: עם סוף מלחמת העולם השנייה, קלטה שוודיה מעל עשרים אלף ניצולות וניצולים ממחנות ההשמדה של הנאצים במבצע הומניטרי רחב היקף. אנשים אלה, שהיו חסרי כול, במצב רפואי ורגשי קשה, יכלו להתחיל את חייהם מחדש בזכות מנגנון סיוע ותמיכה של מוסדות ציבור וארגוני מתנדבים. כעבור זמן מה חלקם עלו לארץ, חלקם היגרו לארצות אחרות, ואלפים מביניהם השתקעו בשוודיה. הספר מתאר את המסלול הקשה שעברו בדרכם לבנות חיים חדשים לאחר התופת. זהו פרק לא מוכר בהיסטוריה של העם היהודי ובהיסטוריה של היחס לפליטים בעולם המערבי בכלל, שנחשף כאן לראשונה באופן נרחב בפני הקהל הישראלי.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: ז'ורז' דידי-הוברמן
תיאור: באוגוסט 1944 הצליחו אנשי זונדרקומנדו להבריח מאושוויץ ארבעה תצלומים שצילמו בחשאי כדי להעביר לעולם משהו ממוראות המחנה. ז'ורז' דידי־הוברמן מביט בתמונות אלה, דימויים המבקשים להעיד על הזוועה. הוא קורא אותם כאקט של התנגדות, אל מול כוחו המוחץ של משטר המכוון לא רק להשמדתם של בני אדם, אלא גם להשמדת כל זכר לאותה השמדה; תצלומים שחולצו למרות הכול מתוך מציאות שהוקדשה למחיקתם של צלם האנוש, הזיכרון והדמיון. ראשיתו של הספר בפולמוס שעוררה בצרפת תערוכה שבה הוצגו ארבעת התצלומים. דרך הדיון המרתק שהוא מפתח כמענה למי שביקרו אותו בארסיות על הערך האנושי המיוחד שמצא בדימויים אלו, ז'ורז' דידי־הוברמן קורא תיגר על שיח דוגמטי המתיימר לשלול מהם ממד כלשהו של עדות או של ייצוג. בדרכו המעמיקה והמרגשת, המיטיבה להפיק ניצוצות רעיוניים משילוב של משאבי ידע מגוונים, הוא מבקש להשיב לארבעת התצלומים את כבודם ולטעון כי הם מגלמים את המשטר הכפול העומד בבסיסו של כל דימוי: הדימוי הוא תמיד חסֵר אך הכרחי, נוגע באמת ונגוע בעמימות – קרע, הבזק, שריד שחולף ביעף ומייצר למרות הכול ידע, זיכרון ונראוּת.
הקיבוץ המאוחד
מאת: יהודה באואר
תיאור: ספר זה מבוסס על ההנחה שלא ניתן לעסוק בתולדותיו ובמעמדו של העם היהודי, בישראל ומחוצה לה, מתוך ראייה מקומית או לאומית בלבד. כדי להבין את מצבו של העם היהודי חייבים לשים את הדברים בהקשר. ההקשר הוא אנכי — היסטורי; ומאוזן — גלובלי, גיאופוליטי. השואה עומדת במרכז הראייה הגלובלית הזאת. היא קרתה לעם ספציפי מטעמים ספציפיים, ועם זאת היא שייכת לסוג של פעילות אנושית המלווה את האנושות מקדמת דנא. אירועים דומים לשואה עלולים לחזור על עצמם, כי גם הם יהיו תוצאה של פעילות אנושית. ניתוח המצב הגיאופוליטי מוביל למסקנה שאנחנו נמצאים בתקופה של נסיגה מעקרונות ליברליים־דמוקרטיים והתחזקות מגמות אוטוריטריות ולאומניות; מדינת ישראל בשלטון הימין היא חלק ממגמה זו. ברמה הגלובלית, האדם שולט בטכנולוגיות דמיוניות ממש. וככל שהוא שולט בהן יותר, הוא מאבד את השליטה על עצמו. קיימת סכנה ממשית ומוחשית שהמטוס הזה, הטס יותר ויותר מהר, יתרסק אם לא יימצאו לו או בו מעצורים. ההתרסקות יכולה להביא להשמדת האנושות עצמה. במקרה כזה, גורל העם היהודי ומדינת ישראל הופך לבלתי רלוונטי. פתרון דתי אינו ישים מהסיבה הפשוטה שהאֵל הוא המצאה — נפלאה צריך לומר — של האדם, והדבר המומצא הזה אינו יכול לסייע כי פשוט אין לו קיום אובייקטיבי. מול ראייה פסימית זו קיים יצר החיים האנושי, ובתוכו יצר החיים של קולקטיבים, ובתוכם הקולקטיב היהודי. לצד קריאות מזעזעות לאלימות, אכזריות ורצח, יש לנו תרבות מיוחדת ומרתקת, סתורה בתוך עצמה כמו כל תרבות, בעלת הישגים אנושיים חשובים, תרבות שהשפיעה על ההתפתחות האנושית מעל ומעבר לכל פרופורציה ולמספר היהודים בעולם בעבר ובהווה. כדאי להיאבק למען הצדדים ההומניסטיים של תרבות זו, תוך שאיפה לשילובה בתזמורת אנושית כללית שתצליח, איכשהו, לשרוד כתזמורת ולא תתפרק לקקופוניה. אלה בעצם המסרים של חיבור זה.
נהר ספרים
מאת: שמואל זנוויל כהנא
תיאור: ספר זה מביא לראשונה את הגות השואה של ד"ר שמואל ז' כהנא (הידוע בשם העט שלו שז"ך, 1905–1908) ומתאר את ניסיונו להנציחה כמייסד ומנהל מרתף השואה אשר בהר ציון, מוסד ההנצחה הממלכתי הראשון של ישראל. רוב תוכנו של הספר לא פורסם מעולם וחומרי הגלם להכנתו, פירות יצירה של יותר מארבעים שנה, נמצאים בארכיונו הפרטי של שז"ך, השמור בידי בתו היחידה. בספר שמונה פרקים, ובהם שניים מרכזיים: הראשון, מכיל ניסיון נועז לשרטט מחשבה יהודית חדשה בעקבות השואה, בעזרת הרהוריו של שז"ך עצמו והשליטה הוירטואוזית שלו בכל מכמני הספרות הדתית ובעזרת מחשבות אמונה וכפירה שרשם שז"ך מפי ניצולים. החמישי, מביא מבחר מאגדות השואה שאותם חיבר שז"ך כדי להעביר את תוכנה לדור הצעיר. שאר הפרקים מכילים מאמרים, טיוטות למאמרים והגיגים בנושאים שונים הקשורים במחשבת השואה; הפרק האחרון מביא את חזון הנצחת השואה של שז"ך בהר ציון. בפתח הספר הקדמה מקיפה המתארת את תולדות שז"ך, פעילות ההנצחה שלו, והקווים המרכזיים של מחשבת השואה שלו במבט השוואתי. היא נכתבה בידי עורכי הספר ד"ר זוהר מאור (מרצה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר אילן) ונעמה מאור (דוקטורנטית למחשבת ישראל באוניברסיטה זו). חשיבות הספר בחשיפת התמודדות אמונית וקיומית נוקבת עם השואה, ובתיעוד יחיד במינו של מעשי קידוש השם ושיחות אמונה, כפירה ותהיה של נספים בשואה ושל ניצולים. הוא עשוי לפנות לחוקרי השואה אך גם לקהל הרחב, במיוחד זה המתעניין בהגות בעקבות השואה.
הוצאת אוניברסיטת בר אילן
מאת: אלון קונפינו
תיאור: מה לאמיתו של דבר גרם לנאצים לשרוף ספרי תורה בכל רחבי גרמניה ב-9 בנובמבר 1938? בספר זה, המסתמך על שורה של ארכיונים, אלון קונפינו מציע פרשנות מעמיקה חדשה לשואה. קונפינו משרטט את הסיפורים שנאצים וגרמנים אחרים סיפרו לעצמם על עצמם, על המקום שממנו באו ועל המקום שפניהם מועדות אליו, וחושף כיצד הובילו הסיפורים הללו למסקנה כי לצורך כינונה של ציוויליזציה נאצית חדשה יש לבער את היהודים תחילה. בעיני הנאצים, היהודים סימלו מקורות היסטוריים של רשע – מן התורה עד לקפיטליזם ולבולשביזם המודרניים – ויש לעקור אותם מן השורש כדי לכונן ציוויליזציה חפה מחוב ליהודים. מהותה של השואה, היתה ניסיון השתלטות על ההיסטוריה ועל הזיכרון של גרמניה ואירופה, של היהדות והנצרות. בדמיון הנאצי, נתפסה השמדת היהודים כמעשה בראשית. משעה שהגרמנים דמיינו עולם עתידי ללא יהודים - ניתן היה להעלות על הדעת ולהצדיק מעשי רדיפה והשמדה. לפיכך אין לראות בשואה מאורע בלתי נתפס שאין להבינו; להפך, היא היתה מובנת. כך בנו הגרמנים את זהותם תוך טוויית סיפורים המתבססים על עובדות, המצאות, שקרים ודמיון. סיפורים מעניקים חיים, וסיפורים גם הורגים.
מאת: גדעון גרייף, איתמר לוין
תיאור: ב–7 באוקטובר 1944 התחולל המרד היחיד בתולדות מחנה אושוויץ–בירקנאו, בית החרושת למוות הגדול והנורא ביותר שידעה האנושות. ולא סתם במחנה אושוויץ–בירקנאו, אלא בלב של פס הייצור: בתאי הגזים. ולא סתם בתאי הגזים, אלא בידי האומללים שבאומללים, המדוכאים שבמדוכאים: אנשי הזונדרקומנדו. מהרגע שבו הושלכה האבן הראשונה על אנשי הס"ס ועד לרגע שבו נשרפה גופתו של אחרון המתקוממים חלפו רק כתריסר שעות. אלא שאת מרד הזונדרקומנדו אין למדוד על פי אמות מידה רגילות. בפלנטת המוות הזאת, שבה שמות הומרו במספרים ובני אדם נהפכו לאפר, מזדהר המרד באור יקרות מעל להבות המשרפות. במקום שבו תוחלת החיים נמדדה בימים וערכם של חיי אדם היה אפסי, המרד הזה הוא ניצחונה של הרוח על מי שקידשו את הגוף, ניצחונו של המוסר האנושי על מי שאיבדו צלם אנוש. למרות ייחודו וחשיבותו של מרד הזונדרקומנדו, הוא טרם זכה למקום הראוי לו בתודעת הציבור ובספרות המחקר – ואת החלל משלים מרד באושוויץ. הספר מבוסס על עשרות רבות של עדויות שמסרו אנשי הזונדרקומנדו ואסירים אחרים, כולל מסמכים שנרשמו בזמן אמת ועדויות שנכתבו זמן קצר מאוד לאחר תום המלחמה. מארג המסמכים והעדויות יוצר תמונה מפורטת ומהימנה של המרד, של האירועים שקדמו לו ושל מה שהתרחש בעקבותיו.
משכל (ידעות  ספרים)
מאת: דניאל ברנד
תיאור: בשנת 1941 החלה בהונגריה קבוצה קטנה של אידיאליסטים ועסקנים יהודים במאמצים לסייע ליהודים נרדפים, תחילה בהונגריה הפשיסטית ואחר כך בארצות השכנות, שהיו כבר תחת כיבוש גרמני ועמדו בפני סכנת השמדה פיזית. בו בזמן בארץ ישראל נעשה הכול כדי להכחיש את קיומה של שואה ולמזער את גודל האסון המתרחש באירופה.

באמצע מאי 1944, חודשיים אחרי כיבוש הונגריה ע"י הגרמנים, בזמן שיהודי הונגריה נשלחו להשמדה בקצב של 12,000 איש ליום, קיבלה שלוחת ועדת ההצלה הארץ ישראלית בקושטא מברק מבודפשט שאין לו אח ורע בתולדות השואה. במברק נאמר שיואל ברנד, פעיל הצלה מוכר, חבר ועדת ההצלה של בודפשט, עומד להגיע מבודפשט שבידי הנאצים לקושטא בשליחות חשובה וכי יש להכין עבורו אשרת שהייה. בלי לדווח להנהגה בירושלים ובלי להכין את האשרה המבוקשת הודיע ראש המשלחת בקושטא במברק חוזר: "שיבוא יואל. חיים מחכה לו." זהו סיפורם של השליח, של העומדים מאחוריו ושל השליחות שבחובה היתה טמונה ההזדמנות המבטיחה ביותר לצמצם במידת-מה את ממדי ההשמדה בשואה. כבנם של השחקנים הראשיים במחזה, שהיה עד לאירועים וחי אותם ממועד התרחשותם ועד היום, ניסיתי להביא את רצף האירועים שהובילו אל השליחות, את סיפורו של השליח והסובבים אותו, את אופן הטיפול בשליחות על ידי נציגות ועד ההצלה של הסוכנות בזמן אמת, כמו גם את אופן הצגת האירועים בדיעבד. אשר על כן ספר זה אינו משמש רק כגלעד לזכרם של הורי, הנזי ויואל ברנד, הוא מבקש להביא את השתלשלות העניינים הטרגית מתוארת כאן כהווייתה וכהתרחשותה.
משכל (ידעות  ספרים)
מאת: אלי ריכנטל
תיאור: שילוב יוצאי ה״שטעטל״, העיירה היהודית, בשירות צבאי בקיסרות האוסטרית במאה ה 18- נתפש כבדיחה. הרעיון נתקל בהתנגדות של משרד המלחמה. אולם המציאות עלתה על כל דמיון. מאה שנים מאוחר יותר, שירתו בצבא הממלכה האוסטרו-הונגרי כ 300,000- יהודים, מהם 24 גנרלים! הספר מתאר את תולדותיהם של עשרה גנרלים יהודים מצבא הממלכה, שהיו עדיין בחיים כשהשתלטו הנאצים על מרכז אירופה. ברקע נסקרת מלחמת העולם הראשונה וחלקם של הקצינים היהודים בה. בניגוד לדעה כי האנטישמיות באוסטרו-הונגריה לא חלחלה לצבא, מצאנו כי הצבא היה נגוע בשנאת יהודים, אך הדבר צונזר בקפדנות. מנהיגותם והצטיינותם של הקצינים בשדות הקטל מתוארות בפירוט, עד לפרישתם. הספר בוחן אם דרגותיהם הבכירות סייעו בידיהם לשרוד את רדיפות השואה. מעניין, כי למרות מודעותם למדיניות האנטישמית של הנאצים בגרמניה ולניסיונותיהם לספח את אוסטריה עוד ב 1934- , נמנעו הקצינים, כרבים אחרים, מלקרוא את הכתובת על הקיר. הם המתינו בתקווה חסרת בסיס, עד שגורשו. לאחר סיפוחה של אוסטריה, לא הותוותה מדיניות נאצית לגורל קצינים אלה. רק בתום ועידת ואנזה בינואר 1942 , ארבע שנים לאחר הסיפוח, הוחלט על גירושם לגטו טרזין. חרף התנאים הקשים, שרדו אחדים מהם. בחלק ההונגרי חסו הגנרלים בצלו של העוצר הורטי. למרות חוקים אנטי-יהודים, הם ומשפחותיהם לא נפגעו. חלקם נפטר עוד לפני עליית ״צלב-החץ״ — פשיסטים הונגרים שהועלו לשלטון בחודשי המלחמה האחרונים על ידי הנאצים. אחד שרד את המלחמה על-אף התנכלויותיהם של הפשיסטים. מניין גנרלים אלה, שנשכחו מהתודעה הלאומית והבינלאומית, במידה רבה בעידודם של מכחישי שואה ודומיהם, ראויים לאזכור ויכולים לשמש מקור גאווה לעם היהודי.
הוצאת דקל - פרסומים אקדמיים בע"מ
מאת: שמואל מעין
תיאור: החיבור שלפנינו על מויטק זילברברג, מפקד האירגון היהודי הלוחם בצ'נסטוחוב, אינו מהווה סיפור תולדות הגיטו בצ'נסטוחוב, אף לא סיפור תולדות תנועת ההתנגדות שם, וגם לא תולדות קן השומר הצעיר בקאליש, שבו היה מויטק חבר כ-10 שנים. לחיבור זה יש תפקיד אחר: הוא נסיון שיחזור תולדות חייו של מפקד האי"ל בצ'נסטוחוב מימי נעוריו המוקדמים ועד לסופו ההירואי המר. כל זה, כמובן, על רקע מקומות גידולו: בבית משפחתו, בקן השומרי בקאליש ואחר כך על רקע התקופה של השמדת היהודים בפולין בכלל ובצ'נסטוחוב בפרט, כשהוא נלחם בצורר בטרם הוקם האירגון היהודי הלוחם וכשזה הוקם - בשורותיו וכעומד בראשו.
מאת: שמואל מעין
תיאור: עבודה זו עוסקת בנושא מצומצם, בתיאור חלקה של תנועת השומר הצעיר בפרשת הברחת הגבול באיזור לידה, בסתיו ובחורף של שנת 1940-1939. בגלל שיתוף הפעולה ההדוק בין השומר הצעיר לבין יתר התנועות החלוציות, מחייב  הנושא גם  תיאור חלקן של תנועות אלה ובמיוחד את חלקה של תנועת  "החלוץ הצעיר - דרור", ואפילו בצורה די נירחבת בפרשה זו. פרשה זו היתה בסך הכול קצרת זמן. אם נמתח את קצותיה בזמן, נגיע מאקסימום לשלושה חודשים, ואם נצמצמה - (וזה נכון יותר), נמשכה היא  7-6 שבועות בלבד. היא גם לא היתה "מרובת משתתפים". בסך הכול השתתפו בה כ-450 חברי השומר הצעיר בתוך פחות מ-1200 אנשים שהועברו בגבול ע"י התנועות החלוציות ואשר כולם היו חלק מכלל המון הפליטים  היהודים שזרמו לליטא בכל הדרכים (ובעיקר דרך לידה)  ומספרם מוערך כ-14 - 15 אלף איש. כל מה שאירע אחרי "פרשת לידה"  האפיל על קורותיה - החורבן וההשמדה, זוועות העינויים וסיבלם של מיליוני הקורבנות. ובכל זאת, לכל אלה שעברו את "פרשת לידה" היה זה שלב ראשון להצלה, אומנם רק כסדק בחומת המצור שהבטיח משהו ביחס לייעד הסופי. למרבה הצער לא הכול הצליחו להמשיך לעבר החיים ושערי הגאולה. מאלה - חלקם נפלו בידי  הכורת במהירות שלא יכלו לשערה, וחלקם הוגלו לגלות ארוכת זמן, מתישה גוף ונפש ולפעמים אף מביאה מוות. ראוי היה להעלות את הפרשה ולרשום את קורותיה על יסוד הנתונים הקיימים וכך גם לשלבה בקורות התקופה של ימי סף השואה.
מאת: יהודה באואר
תיאור: השואה כתופעה היסטורית: מקומו של העם היהודי במרכז המוטיבציה הנאצית: צורות התנגדות היהודים בימי השואה. נסיונות יהודיים למו"מ עם הנאצים לצורך הצלה: שליחותו של יואל ברנד ועוד.
ספרית פועליםמורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
מאת: לילי הלפרט-זמיר, דורון נידרלנד
תיאור: זהו הספר השלישי בטרילוגיה בין היסטוריה למִבדֶה (fiction). הספר הראשון שואת יהודי יוגוסלביה יצא לאור בהוצאה משותפת של מכון מופ"ת ויד ושם (תשנ"ט). הספר השני האידיאולוגיה והמדיניות הנאצית בספרות, בקולנוע ובמוזיקה התמקד בשואת יהודי גרמניה וראה אור בהוצאת מורשת (תשס"ט). ספר זה, החותם את הטרילוגיה, מתמקד בשואת יהודי הונגריה בפרספקטיבה תלת-ממדית: היסטוריה, ספרות וקולנוע (לילי הלפרט-זמיר).
מכון מופ"ת
מאת: רחל אוירבך
תיאור: מפגשים, מעשים, גורלות - 1943-1933. רחל אוירבך, מחבורת סופרי היידיש בפולין, היתה בין העובדים של "עונג שבת", הידוע כ"ארכיון רינגלבלום" בגטו ורשה. היא ניהלה יומן במשך שנות הגיטו, נתגלה לאחר המלחמה "בארכיון רינגלבלום". המחברת מעלה בו גילויים אחרונים מחיי התרבות היהודית בפולין.
ספרית פועליםמורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
מאת: נעימה ברזל
תיאור: הדיון בספר בוחן את עובדת העדרה של מנהיגות מימי השואה מהנוף הפוליטי מנהיגותי בארץ. ניתוח זה נעשה באמצעות התבוננות בדרכם והכרעותיהם במהלך השואה, לאחריה ותוך כדי התערותם בחברה הישראלית, של ארבעה אישים מרכזיים: אבא קובנר, יצחק צוקרמן, צביה לובטקין וחייקה גרוסמן.
הצג עוד תוצאות