|
|
עמוד:11
11 הפרטיזנית רגשותיה . עם זאת השיחות בינינו העלו את השאלה שמא העדויות שנמסרו במהלך השנים הראשונות לאחר השואה "רלבנטיות" או "אמיתיות" יותר מבחינה היסטורית, שהרי באותן שנים האירועים היו עדיין טריים יותר בזיכרון . שאלה נוספת שעלתה הייתה אם ויטקה יכולה לשחזר את רצף האירועים שבהם השתתפה מבלי להיות מושפעת מהעובדה שהקרובים לה כבר העידו וכתבו עליהם בהרחבה . האם תוכל או תרצה לסתור עדויות או תיאורים מפי מיודעיה וחבריה - הן חבריה הקרובים ביותר והן חבריה לתנועה עת התגבשה זהותה ? ניתן להשיב על כך הן במישור הכלל והן בהקשר הפרטי שבו אנו דנים . ההיסטוריון יואב גלבר טוען כי מקובל אמנם לחשוב שהזיכרון של עדים המספרים על אירועים שהתרחשו לפני שנים רבות לקוי וסלקטיבי, אבל אין הבדלים של ממש בין עדויות שנגבות שנים מעטות או חודשים לאחר האירוע ובין עדויות הניתנות לאחר עשרות שנים, שכן הבחירה הסלקטיבית של הזיכרון ניכרת כבר זמן 2 קצר לאחר האירוע . במישור הפרטי ראוי לזכור שגם לאופן התיאור של אירועים אלה נודעת חשיבות . יתר על כן, השיחות עם ויטקה הראו לי שוודאי במקרה ייחודי זה ההפך הוא הנכון : מול השכחה הטמונה בזמן שחלף ומול עדויותיהם של שותפיה ורעיה למאורעות עומד גם החופש הרב יותר שהיא חשה בתקופה זו לחייה . בראשית המאה ה- 21 היא הרשתה לעצמה לתאר את מהלך המאורעות כאדם יחיד וכאישה . כעת היא חשה חופשייה יותר להביע את עמדותיה ואת פרשנותה לאירועים שהתרחשו בגטו, ביער ובמסגרת הנקם וגם לשחזר את תחושותיה . כמו כן, היא לא חשה מחויבת לחברותה בתנועת השומר הצעיר . כבר בשיחות הראשונות בינינו הדגישה כי ההשתייכות לתנועה אינה נושאת חשיבות מרכזית עבורה, שכן בעיניה היא בן אדם פרטי . השיחות שניהלתי עם ויטקה קמפנר-קובנר התנהלו במסגרת
|
|