קטע זה מתחלק לשלושה חלקים : בפסוקים א-ה מסופר על מעשה הפסח הראשון במדבר בין הערביים ביום הארבעה עשר לחודש הרא שון שבשנה השנייה לצאתם ממצרים . בפסוקים ו-ח נאמר , שהיו טמאים לנפש , שלא יכלו להשתתף בהקרבת קורבן הפסח . הם התלוננו לפני משה , ומשה הביא את דברם להכרעת ה . ' פסוקים ט-יד מביאים את תשובת ה : ' אנשים , שנבצר מהם לעשות את הפסח בגלל טומאה למת או מסע בדרך רחוקה , יקיימו את מצוות הפסח חודש אחד אחרי כן , כלומר : בארבעה עשר לחודש השני * . מן הקטע שלפנינו עולה , שחוק הפסח השני מתייחס אך ורק לקורבן הפסח , המוקרב ביום הארבעה עשר ( פסוק יא , ( ואינו מתייחס לשבעת ימי חג המצות המתחילים ביום החמישה עשר ( כח , יז ; ויקרא כג , ו . ( את אי שמירתו של חג המצות בחודש השני אפשר להסיק נם מתוך העובדה , שבני ישראל חידשו את מסעם ביום העשרים לחודש השני , ובוודאי לא יצאו למסע במשך ימי החג . ? הטעם להפרדה בין שני החגים הוא ברור . חג המצות , לפי המקורות הכוחניים , אינו כרוך בהקרבת קורבן , ולכן אינו מחייב את בני ישראל להיות שרויים במצב הטהרה הנדרש מהם לפני כניסתם למשכן . אין הישראלי והגר נדרשים אלא לבער את...
אל הספר