כתבי היד של ה"אלמוני"

עמוד:17

מחבר   האיגרות   לא   הסתפק   בתיאור   ייסוריהם   ומצוקותיהם של   יהודי   ברית-המועצות   בצל   המשטר   הסובייטי .   את כתיבתו ,   שבדרך   כלל   ניתן   להגדירה   כ"פעילות   ציבורית תרבותית , "   הגדירו   השלטונות   העוינים   כ"תעמולה אנטי-סובייטית . " הכותב   נטל   סיכונים   רבים .   באחד   הימים   נסע   למוסקבה וקיווה   לפגוש   שם   את   אחד   הישראלים   שהגיעו   לבירה .   אם יאיר   לו   המזל ,   חשב ,   אולי   יצליח   להשיג   גיליון   ישן   של עיתון   ישראלי ,   ואולי   אפילו   מילון   עברי   שהוא   זקוק   לו לעבודתו .   בדרך   לא   דרך ,   הגיע   לידו   עיתון   ישראלי   וכתב עת   בלתי   חשוב ,   ולא   היה   קץ   לאושרו .   רבים   מבני   עירו כמהו   לראות   צורת   אות   עברית !  ואכן ,   העיתון   עבר   מיד ליד   והחדשות   -   מפה   לאוזן .   אף   שהסתכן   וסיכן   אחרים , הוא   התעודד   ובתוך   כך   התגבר   הדחף   להמשיך   בכתיבה . בסוף   שנת   1955   הגיע   למדינת   ישראל   צרור   האיגרות הראשון .   בפברואר   1956   החלו   איגרותיו   להתפרסם   בעיתון ' דבר , '   בהמשכים ,   בכותרת "   : אל   אחיי   במדינת   ישראל , " מאת   "יהודי   סובייטי   אלמוני . "   בקיץ   של   אותה   שנה   שודרו כמה   קטעים   ב'קול   ציון   לגולה , '   בהמשכים ,   אחת   בשבוע . ליל   י"ז   בתמוז   היה   לילה   מאושר   בחייו .   בערב   ראש   השנה תשי"ז   כתב   באיגרת   שיועדה   למנהיגי   ישראל ,   לנשיא   בן צבי   ולראש   הממשלה   בן   גוריון "   : יום   אחד   ניגשתי   אל מקלט   הרדיו   בשעה   הקבועה   וכוננתיו   אל   הגלים   הקצרים ולפתע   אין   אני   מאמין   למשמע   אוזניי !  הלוא   את   קול   דבריי אני   שומע . " !!!   ובהמשך   כתב :   "כשש   פעמים   כמדומני התענגתי   בכל   יום   ב'   בערב ,   לשמוע   מפי   רדיו   ישראל   את פרי   עטי .   האזנתי   והרהרתי :   מה   רבים   החסדים   שההשגחה העליונה   עושה   עמדי .   המציאות   גדולה   פי   מאה   ממיטב חלומותיי   על   גורל   כתביי . " ... הבולשת   הסובייטית   ניסתה   לגלות   את   זהות   היהודי   האלמוני שהעז   לכתוב   ספרות   "אנטי-סובייטית , "   ולא   זו   בלבד   אלא גם   הבריח   את   החומר   לישראל .   אולם   הדבר   לא   עלה   בידה . אמנם   "עוונו   הכבד"   לא   נודע   לשלטונות   עד   יום   מותו ,   אך קשריו   עם   עובדי   ישראל   נתגלו .   עקב   כך   החלו   בלשי   קג"ב לבלוש   אחריו   ואחר   ידידיו .   רק   כעבור   עשר   שנים ,   לאחר מותו ,   נתפרסם   שמו   לראשונה .   הרי   הוא   ברוך   וייסמן   מקייב . בחיפוש   שנערך   בדירתו   נמצא   "חומר   מפליל : "   עיתון מישראל ,   חוברת   באידיש   'מיט   פעלקער   גלייך )  ' ככל   העמים ) ועוד   כמה   ספרים .   כתב   היד   שלו   לא   נמצא ,   וזה   היה   מזלו הגדול . ביולי   1959   נידון   וייסמן   לחמש   שנות   מאסר   ועבודת   פרך , עם   שלושה   מחבריו :   מאיר   דראזנין   נידון   לעשר   שנות מאסר ;  צבי   רמניק   נידון   לשמונה   שנות   מאסר ;  יצחק   פרידמן נידון   לחמש   שנות   מאסר . וייסמן   הועבר   לאחד   ממחנות   ההסגר   שברפובליקה המורדובית '   , דוברובלאג 400   , '   ק"מ   ממזרח   למוסקבה .   חלוש וחולני   כבר   היה   בהגיעו   לשם .   מיותר   לומר   שתנאים   במחנה כזה   היו   עלולים   לקצר   את   חייו   של   אדם   בגילו .   אך   מרגע שהגיע   לשם ,   התאמצו   האסירים   היהודים   שנקבצו   סביבו להקל   עליו   ככל   האפשר .   בתנאים   הקשים   של   החיים   במחנה הסגר   סובייטי ,   ניצלו   יהודים   רבים   ממוות   בזכות   הסולידריות שהייתה   ביניהם .   האסירים   היהודים   רחשו   כבוד   רב   לוייסמן . הוא   ניצח   על   סדר   פסח   מיוחד   במינו   שנערך   בהסתר   באחד הצריפים   שבמחנה ,   בקוראו   לפני   הנאספים ,   כ30-   איש ,   את " עבדים   היינו"   ואת   "שפוך   חמתך"   בהגדה   של   פסח . בתחבולות   מתחבולות   שונות   נערכו   ביוזמתו   תפילת   "כל נדרי"   ו"נעילה , "   הדלקת   נרות   חנוכה   ושירה   בלחש   של " הנרות   הללו"   ו"מעוז   צור . "   כל   זה   למרות   תשישותו   הרבה . בצאתו   מבית   החולים   לא   היה   מסוגל   עוד   ללכת   בכוחות עצמו .   תלמידיו   היו   מוליכים   אותו   ממקום   למקום   או תומכים   בו   בעת   הטיול ,   כשהוא   נשען   על   מקל . בשנת   1974   אירחתי   בשגרירות   ישראל   בווינה   את   צבי רמניק ,   שנשפט   עם   וייסמן   בקייב   ואשר   היה   אתו   במחנה העבודה   במורדוביה .   הם   היו   ידידים   עוד   לפני   המאסר . רמניק   סיפר "   : כאשר   התוודעתי   אל   וייסמן ,   הוא   היה   בא לבקרני   בביתי   לעתים   קרובות .   ידעתי   את   סודו   הגדול ועזרתי   לו   כמיטב   יכולתי .   במסווה   של   חגיגות   משפחה , חגגנו   את   ליל   הסדר   ואת   יום   העצמאות .   לווייסמן   היה קול   ערב   ונעים .   כטוב   לבנו   באוכל   ובמשקה   היה   הוא   הפותח בשירה .   לא   אוכל   לשכוח   את   השתפכות   נפשו ,   כאשר   שר את   'אל   הציפור'   ואת   'בין   נהר   פרת   ונהר   חדקל . '   לאחר שהיה   שר   סולו ,   היו   כל   הנוכחים   לומדים   מפיו   את   מילות השירים   ואת   המנגינות   ולאחר   מכן   היו   שרים   במקהלה .   כל זאת   כמובן   בקולות   נמוכים .   וייסמן   היה   מלמד   אותנו   את שירי   ציון   הישנים .   הוא   זכר   בעל-פה   את   רוב   יצירותיו   של ביאליק . " וייסמן   שוחרר   ממחנה   העבודה   בסוף   שנת   , 1960   כשנה וחצי   לפני   תום   תקופת   המאסר   שנגזרה   עליו .   בשל   מצב בריאותו   הקשה ,   לא   היה   ביד   שלטונות   המחנה   להפיק   ממנו תועלת   ולכן   שוחרר .   אשתו   כבר   לא   הייתה   אז   בחיים .   היא נפטרה   בשנת   , 1958   כשנה   אחרי   שנאסר . כאשר   חזר   וייסמן   התשוש   והרצוץ   אל   ביתו ,   והוא   בן   , 73 לא   מצא   בו   אלא   את   בתו   החולה   וילדיה .   וייסמן   לא   הורשה לחזור   לביתו   בקייב   ונאלץ   להשתקע   בעיירה   סמוכה , בויארקה   שמה . בכתיבת   איגרותיו   הרבות   שהוברחו   לישראל ,   תרם   ברוך וייסמן   ז"ל   רבות   לחקר   חייהם   ותולדותיהם   של   יהודי ברית-המועצות   בשנים   ההן .   הוא   בלי   ספק   היה   אחד ממבשריה   של   תנועת   ההתפתחות   וההתעוררות   הלאומית שהסעירה   בשנות   ה60-   וה )  70- של   המאה   ה ( 20-   חוגים נרחבים   באותו   קיבוץ   יהודי   אדיר ,   שנחשב   עד   אז   ל"ענף הגדוע"   מגזע   ישראל . בתחבולות   מתחבולות   שונות   נערכו ביוזמתו   תפילת   "כל   נדרי"   ו"נעילה , " הדלקת   נרות   חנוכה   ושירה   בלחש   של "הנרות   הללו"   ו"מעוז   צור" הוא   בלי   ספק   היה   אחד   ממבשריה   של תנועת   ההתפתחות   וההתעוררות הלאומית   שהסעירה   בשנות   ה60-   וה70- חוגים   נרחבים   באותו   קיבוץ   יהודי   אדיר

המרכז למורשת המודיעין (מ.ל.מ) ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר