תל–אביב – קלות הדעת והנשיאה בעול

עמוד:386

כותבים שירים והסופרים – מסות . אלתרמן כתב מדי שבוע טור בהארץ , את שירי סצנות מתל–אביב , ואחר–כך את ספר שיריו כוכבים בחוץ , שריגש את צעירי הארץ וכולו ספוג באווירה של תל–אביב . נערכו מסעות ' עדלידע , ' בסגנון הקרנבלים של ערי העולם , שכינסו אליהם כמעט את כל תושבי הארץ . ברוך אגדתי , רקדן חדשן , צייר , בוהמיין ומארגן חגיגות , אף בחר במהלכם את " מלכות היופי . " נשפי הפורים שערך אגדתי משכו אליהם קהל המונים . ב1934– וב1936– נערכו בקריה מיוחדת שהוקמה למטרה זו בצפון העיר , ליד הירקון , ירידים בינלאומיים בשם " יריד המזרח , " והשתתפו בהם מדינות המזרח התיכון ומדינות מהעולם כולו . במסגרתם פעל גם " לונה–פארק , " שנערכו בו תצוגות מרהיבות של חשמל ואור , של אופנועים נוסעים על קירות ושל קוסמים ומאחזי עיניים , שבני העיר וילדיה הנלהבים לא ראו כמותם . ב1936– כינס הוברמן , מגדולי הכנרים בעולם , מוזיקאים יהודים שגורשו מגרמניה ומפולין והקים תזמורת פילהרמונית . התזמורת ערכה את הופעותיה הראשונות באולם ב " יריד המזרח " בניצוחו של גדול המנצחים אז , ארטורו טוסקניני , ונחשבה כבר סמוך להקמתה לאחת הטובות בעולם . תל–אביב התחבטה בסגנון הבתים הראויים לה . הבניינים שנבנו בשנות ה , 20– דומה כי בעליהם ביקשו לבנות מין יצורי כלאיים המורכבים מהבתים שהכירו מערי מוצאם בפולין או ברוסיה , בתים ניאו–קלאסיים ומיזוג של סגנונות עתיקים , ולעתים גם הוסיפו עליהם השפעות מן הסביבה המזרחית . באמצע שנות ה20– הוזמן פטריק גדס הסקוטי , מאבות מתכנני הערים בעולם , להציע תוכנית–אב לתל–אביב . הוא תכנן מעין עיר–גנים , באזור שעדיין לא היה בנוי , מרחוב אלנבי ועד הירקון , שייסללו בה ארבעה רחובות מקבילים מדרום לצפון ובמרכזם כיכר , היא כיכר צינה דיזנגוף לעתיד . העיר שתכנן גדס היתה אמורה לכלול כמאה אלף נפש . תכנונו הכללי לחלק הצפוני של העיר נשאר כמעט בלי שינוי עד קום המדינה , אך מן התפיסה של תל–אביב כעיר–גנים לא נותר כלום . בראשית שנות ה30– הגיעו לארץ אדריכלים צעירים ואחריהם פליטים מגרמניה , שלמדו בבתי–ספר מודרניים ושהושפעו מהזרמים החדשים באירופה . הם התייחסו בזלזול לתכנון בתי התערובת של שנות ה20– ולבתים הערביים שביפו . ארץ גדולה נפרשה לפניהם , שעמדו לקום בה רבעים חדשים ויישובים חדשים . האדריכלים הצעירים החליטו לבנות בסגנונות האירופיים החדשים , "הבאוהאוס" ו"הסגנון הבינלאומי" – בתים בני שתיים או שלוש קומות , בקווים ישרים , מרובעים ומלבניים , ללא עיטורים , מסוידים בלבן , שמטרתם להעניק מגורים נוחים . זאב רכטר , שלמד בצרפת , אף בנה בית מגורים בשדרות רוטשילד , כזה הניצב על עמודים , וכך הוסיף "קומה" לעיר , שלפי חוקי השלטון הבריטי מותר היה לבנות בה רק שלוש קומות . כך נהפכה תל–אביב , ברובה , לעיר של "הסגנון החדש , " " העיר הלבנה , " שכעבור שבעים שנה הוכרה על ידי אונסק"ו כ"אתר לשימור" בינלאומי , אף על פי שכתוצאה מהזנחה איבדו הרבה מן הבתים הללו את דמותם הראשונה . פריצת הדרך הגדולה אירעה בתל–אביב אחרי , 1936 בעקבות ' המרד הערבי . ' יפו ותל–אביב נפרדו לשתי ערים רחוקות ועוינות זו לזו . השביתה הערבית הכללית סגרה את נמל יפו , ובתלאביב הוקם במהירות מזח לפריקת סחורות , שבמשך הזמן היה לנמל מרכזי ליהודי הארץ . דיזנגוף זכה לחנוך את הנמל , אבל כמה חודשים אחר כך , בסוף הקיץ של שנת 1936 נפטר , אחרי עשרים וחמש שנים שכיהן כראש העיר . בשנים שלאחר מכן המשיכה תל–אביב לגדול ולהתרחב . היא היתה לא רק המרכז התרבותי העברי החשוב בארץ , כי אם גם בירתו–למעשה של היישוב העברי כולו במאבקו על עצמאותו המדינית . עם הקמת המדינה היתה תל–אביב , למשך שנה ויותר , לבירתה המדינית , שבה שכנה הכנסת בשנתה הראשונה וממנה נוהלה מלחמת העצמאות . בשנת 1949 עברו מוסדות המדינה לירושלים , אבל תל–אביב שמרה על מעמדה כבירה התרבותית של הארץ . שתי הערים , תל–אביב ויפו , שנותרו בה אחרי מלחמת העצמאות רק כמה אלפי ערבים , היו לעיר אחת : תל–אביביפו . בבתים הנטושים של יפו התיישבו עולים חדשים , פליטים מאירופה שלא ידעו מאומה על החיים הקודמים שהיו בהם . תל–אביב עברה את שנות הקליטה הגדולה , הצנע , המשברים , המלחמות , והיא נותרה עדיין מרכז המסחר , העסקים , התרבות והאמנות , עיר קלות הדעת ועיר הנשיאה בעול בשעת הצורך . בתל–אביב רבתי חיים , בראשית המאה ה , 21– יותר ממיליון בני–אדם , ועם הערים הסמוכות מגיע מספרם לכמעט שני מיליון . העיר הצעירה , המתקרבת לשנת המאה שלה , כבר אינה עיר על חולות , בתיה מושרשים היטב באדמה ובתוכה ובחוצותיה מתרוממים גורדי שחקים . ועדיין תל–אביב היא עיר חילונית , עיר החיים והחלומות האפשריים , המסרבת לקדושה ולחלומות על גאולה שמימית .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא