ציליה לוין, גנסין, ציליה דראפקין

עמוד:14

14 מנחם פרי למראה ההקדשה שהשיר הוא עיבוד מאופק ומחורז של שירו נוטף-הפאתוס של גנסין . אבל מעריצֵי גנסין - מיטב קוראי הספרות העברית - כלל לא ידעו לא על מקורו של "והיה כי ישוב מנודו" ולא על המשוררת היידית דראפקין . עברו חמש-עשרה שנה מפרסום השיר, וציליה פירסמה ביידיש בניו-יורק, בחוברת נובמבר 1932 של הירחון 'די צוקונפט', את סיפורהּ"מיידלשעס" ( לימים "בּעלאַאיז פאַרליבט", "בלה מאוהבת" ; ראו על הסיפור ועל תרגומו להלן, בשער הבא ) . הסופר מנחם פוזננסקי, שברנר וגנסין ושופמן היו טעם חייו, ואשר שקד להוציא מהדורה למופת של כתבי ברנר ושל איגרותיו, נתקל בסיפור בַּחוברת שהגיעה ארצה בדצמבר 1932 והתרגש לנחש ש"אורי סטיסון" בסיפור אינו אלא גנסין, וכי הנשים המופיעות בו מזכירות דמויות נשים מ"הצידה" ומ"אצל" ומחיי גנסין, כגון האחיות שרה ויוליה טוקארוב, ואחותן הצעירה גוֹליה, הלוא היא רוחמה מ"אצל" ( ראו להלן ) . ידידו הטוב, המתרגם והסופר מ . ז . וולפובסקי, היה מבקר בביתן אחרי מותו של גנסין, ועכשיו סיפר לו עליהן . עד לאותו רגע לא שמע פוזננסקי מעודו על דראפקין . הוא מיהר לקרוא עליה במהדורת 1926 של ה'לעקסיקאָן פון דער יידישער ליטעראַטור' ( 'לקסיקון של הספרות היידית' ) מאת זלמן רייזין, ומצא שם שציליה כתבה את שיריה הראשונים ברוסית בגיל עשר, וכי בין שנתה הארבע-עשרה לשנתה השבע-עשרה חדלה מכתוב [ רייזין טעה בשנתיים ] , אך אז, "תחת הרושם העז שעשה עליה א . נ . גנסין, חזרה לכתוב, וגנסין תירגם לעברית שיר שלה" [ רייזין לא ציין איזה שיר והיכן מצוי התרגום הזה ] , וכי היום ( 1926 ) היא "אחת המשוררות היידיות היותר מחוננות, המצטיינת בָּאמיתוּת ובאינטימיות של הרגש" . מדברים אלה, ומן הסיפור, הבין פוזננסקי את "חוטי הרקמה" שמקשרים את ציליה לגנסין,

הקיבוץ המאוחד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר