|
|
עמוד:13
13 ציליה לוין, גנסין, ציליה דראפקין החבורה המודרניסטית הצעירה יותר שהתגבשה באותם ימים, ה"אינזיכיסטים" - בפרט עם יעקב גלאטשטיין ואהרן גלאנץ-לֵייֶלֶס ( להלן ) - והיא תככב כמשוררת מרכזית בשנה הראשונה ( 1920 ) של "הירחון" שלהם, 'אינזיך', בשבעה מטובי שיריה . ראשית כתיבתה של דראפקין ביידיש, ב- 1917 , היתה תרגום ועיבוד של השירים שכתבה ברוסית, ובראש- ובראשונה "אם יבוא לעירי", שנועד להיות פרסום הבכורה שלה . היא מסרה את השיר לשבועון הפוליטי והספרותי של הפדרציה היהודית הסוציאליסטית 'די נייע וועלט' ( 'העולם החדש' ) בעריכת יעקב סאלוצקי-הרדמן, שנתן לו את השם "נשיקה" ( פורסם שם ב- 1918 . 4 . 12 ) , וסופרים קוראי עברית, שהכירו את "אצל" של גנסין, העירו על הדמיון "לשיר של גנסין", ואפילו חשדו בה בפלגיאט . כשתירגמה את השיר שלה מרוסית עדיין לא ידעה דבר על "אצל" ועל עיבודו של גנסין . היא שלחה את השיר עם בעלה, כדי שיַראה אותו בבית-הקפה לחבריו אנשי "הצעירים", המשורר מאני לייב והמשורר ישראל יעקב שוורץ ( משורר דו-לשוני, שגם תירגם סונטות של שקספיר לעברית ) , ושוורץ הזדעזע והטיח בשמעיה שאשתו ציליה מייחסת לעצמה שיר עברי של גנסין - יריבו של שמעיה, ששמו היה מוכר לו היטב - שיר שאותו פשוט ניכסה ועיבדה לטקסט מחורז ביידיש ; אך שמעיה הרגיע אותו שאשתו אינה קוראת עברית . וכך נודע לציליה על "אצל" ועל השימוש שעשה גנסין בשיר שלה מבלי להזכיר את שמה . עינה לא היתה צרה בגנסין, היא שיכנעה את עצמה שהיא זו שנתנה לו את השיר, וכי הוא עליו ושלו, אדרבה, היא אפילו היתה "ברקיע השביעי" בשל הכבוד שנפל בחלקה . בהמשך היא הוסיפה לנוסח השיר ביידיש הקדשה : "ל-א . נ . גנסין", ומי שקרא אותו בספר שיריה 'אין הייסן ווינט' ( 'ברוח החמה', 1935 ) היה עשוי לחשוב
|
|