|
|
עמוד:11
11 שלילה וחירות המתרגל המאמין בכל לבו שתרגול עשוי להביא לידיעה המשחררת . בפיו של שַׁנְקָרָה, הדמות ההודית המיתית, נעשתה טענה זו לכבדת משקל ולמשמעותית עבורי, באופן כזה שלא אִפשר לי להתחמק משאלת הקשר בין תרגול לידיעה המשחררת והשלכותיה הישירות על שגרת התרגול והלימוד שלי . מפגש נוסף ומכריע עם שאלה זו הזדמן לי כאשר קראתי בכתביו של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה, המלומד והמורה הטיבטי בן המאה ה – ,14 ששיטתו הפילוסופית והפדגוגית וקורות חייו עומדים במוקד ספר זה . לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה נולד למשפחה קשת יום הקשורה לאסכולת הנְיִינְגְּמַפָּה, אסכולה בודהיסטית ותיקה ביותר, ששורשיה נעוצים בתקופה שבה נעשה הבודהיזם לדת הרשמית של טיבט, במאה ה – 8 . הוא נדחק לשולי המציאות בטיבט, הפנה עורף למוסדות המנזריים וחי עם מורו בדוחק במרחבים הפתוחים, חשוף ליסודות הטבע . בהמשך גלה לבהוטן שבהרי ההימלאיה, שבזמנו נחשבה בטיבט ל"דמונית" ולרדופת רוחות רעות . לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה היה ידוע בנטייתו החזקה לביקורת ולמחאה נגד השיטה הפוליטית – דתית – חברתית בת זמנו . הוא אמנם שלל גישות פילוסופיות ותרגול רוחני, אך היה לאחד המורים המלומדים והנעלים של זרם הדְזוֹגְצֶ'ן בבודהיזם הטיבטי . 700 שנים לאחר מותו מאמינים רבים, טיבטים ולא – טיבטים, כולל הדלאי למה ה – ,14 עדיין לומדים את הטקסטים הפילוסופיים והפואטיים שלו . אחד הנושאים המרכזיים בכתביו הוא הרטוריקה של השלילה . הכוונה אינה רק לשלילת תארים, כמו שלילת התארים על פי תורת הרמב"ם, אלא לביקורת שלילית ממוקדת ומפתיעה למדי על גישות פילוסופיות ועל פרקטיקות רוחניות, המכוונת לפרק תהליכי המשגה מנטליים כפייתיים וליצור אפיסה או מצב של היעדר, רִיק . השלילה של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה היא חריפה ובוטה : "ללא מנטרות, ללא טנטרות, ללא תיזה פילוסופית סופית לטעון, ללא מתן תווית, ללא
|
|