פתח דבר

עמוד:13

פ ת ח דב ר | 3 1 מכשיל את התנהלותה של ישראל מול הפלסטינים ומול העולם הערבי . תובנותיו ומסקנותיו של מסעי באות לידי ביטוי בספר זה . ✜ בשנת 1985 נשלחתי בפעם הראשונה מטעם מדינת ישראל למדינה ערבית . היתה זו תקופת "הבוץ הלבנוני", שבה שירַתִּי כמפעיל סוכנים ביחידת המודיעין של יחידת הקישור ללבנון ( יק"ל ) . הפעם השנייה היתה ב - ,1999 כשמוניתי לראש הנציגות הישראלית בקטאר, ותוך זמן קצר מצאתי את עצמי - לצד כל עמיתיי במשרד החוץ - נאבק סביב השעון כדי לשמור על מעמדה הבינלאומי ועל תדמיתה של ישראל בעולם, לאחר פריצתה של אינתיפאדת אל-אקצה . במהלך השנים הללו הספקתי לשרת כמפעיל סוכנים בשלוש גזרות, לסיים את לימודיי לתואר הראשון ולתואר השני בהיסטוריה של המזרח התיכון, להתקבל לעבודה במשרד החוץ ולשרת בשלוש יבשות שונות, לשמש יועצו המדיני של אריאל שרון בתפקידו כשר החוץ ולייסד את "הפורום למזרח תיכון חכם" . בכל השנים האלה שבתי ונתקלתי, פעם אחר פעם, בחומת אי ההבנה בינינו לבין שכנינו, בביטוייה המגוחכים ובהשלכותיה הטרגיות . ספר זה הוא בבחינת ניסיון צנוע להיחלץ מהדו-שיח בין חירשים הזה . ✜ עוד לפני שהחל תהליך השלום נחלקה דעת הקהל הישראלית לשני מחנות מנוגדים . האחד סבר כי יש פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי, והוא תלוי בעיקרו בנכונותה של ישראל לוויתורים טריטוריאליים . הפסימים בקרב מחנה זה סברו שמכיוון שישראל אינה בשלה לקבל את ההחלטות האמיצות על ויתורים כאלה, הסכסוך יסתיים רק בהתערבות אגרסיבית של צד שלישי ( האמריקאים ? העולם ? ) שיכפה את ההסכם המיוחל על שני הצדדים . המחנה הנגדי גרס - באותה מידה של שכנוע עצמי - כי פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי אינו תלוי כלל במהלכיה של ישראל ובוויתוריה, וזאת מפני שלישראל אין שותפים אמיתיים במזרח התיכון להסכם שלום . על פי גישה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא