הקדמה

עמוד:12

12 עולם ללא אשמים של “אוכלים“, שמואל ב‘, ד‘ — במקרה של “עסקים“, שמואל ב‘, י“א - י“ב — במקרה של “אהבה“ ומלכים א‘, ט“ז — במקרה של “מלכות“ ) , מתוך כוונה לזהות ולאתר דפוסי פעולה שגורים, וכן את הדחפים האידאיים, המושגיים והאסתטיים של הכותב ששימשו להם מצע, במוצהר או באופן סמוי, תוך ניסיון למקם אותם בקונטקסט היסטורי וסוציו-תרבותי רחב . השאלות שנדונות בהקשר זה הן : איזה חלק מתוך המקור העתיק נלקח אל היצירה החדשה ? מה נזנח ומה משרתת הבחירה הזו ? באיזו מידה “נוכח“ חומר הגלם המקראי במחזה ? אילו “פערים“ זכו לתשומת לבו של המחזאי ובאיזה אופן ביקש “למלא“ אותם ? אילו מניפולציות מופעלות על החומר במהלך עיבודו הדרמטי ? מתוך איזו התכוונות ואיזו אידאולוגיה ? שאלות אלו נגזרות, כמובן, מקווי המתאר הכלליים, האופייניים לשיח על מקומו של התנ“ך ועל התקבלותו בתרבות הישראלית . הבחינה ההשוואתית שלהלן אינה עוסקת כלל בשאלת “מקוריותו“ של הסיפור המקראי-עצמו או במידת הישענותו על מקורות קודמים / מקבילים לו ( כדוגמת עלילות גלגמש ) , שבה עוסקת אסכולת הביקורת ההיסטורית . המיקוד כאן הוא רק בהשוואה שבין הטקסט התנ“כי ליצירה המחזאית המודרנית . יצירה זו משולה ל“פלימפססט“ : כתב יד ייחודי על גבי קלף, המנוצל לשימוש חוזר . בכל כתיבה מוחקים את מה שנרשם על גביו קודם לכן, ורושמים ככתוב חדש . “ כמובן, תחת הטקסט החדש הכתוב עליו, עדיין ניכרים פה ושם סימני הטקסט המחוק הקודם “ ( פולק : 358 ) . עם השלמת הדיון בטקסט הדרמטי, נבדקו גם שש הפקותיהם החוזרות של שני המחזות המוכרים, על מנת לעמוד מקרוב אחר מה שהתחולל במעבר מן הטקסט הכתוב אל הביצוע הבימתי From “ ) Page To Stage “ ( . מחזה כתוב הוא תמיד, במונחיו של אלי רוזיק, “טקסט פגום“, כזה הבא על מימושו המלא רק בעת הביצוע הבימתי, 5 מן הטעם הזה,ועד אז הוא בבחינת פרטיטורה ותו לא ( רוזיק, 1992 ) . מציעים מילהוס ( Milhous ( ויום ( Hume ) לנתח טקסטים דרמטיים כתובים דרך עיון בפוטנציאל המופעי שלהם ( הבא, למשל, לידי ביטוי בהנחיות העבודה שמספק המחזאי ובהוראות הבמה שהוא מפזר ) , לצד 5 ההקבלה הדימויית בין טקסט ( לאו דווקא של תיאטרון ) לבין פרטיטורה מוזיקלית פותחה כבר על ידי Iser .

כרמל


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר