פרק טז כולו טענות ומענות . המתמרדים מטי חים דברים בוטים כלפי משה ואהרן , ומשה מטיח דברים כלפיהם . הנאומים הקצרים בול טים בסגנונם הרטורי המחושב : משה המשיב לדברי המתמרדים משתמש באותן מטבעות לשון ובאותן דרכים . רטוריות המצויות בדבריהם . הסופר השכיל לשלב את חילופי הדברים שבהתנגשות בדיאלוגים סוערים ביותר . בעי קר מתבטאת אמנות הכתיבה שלו בשימוש במגוון השאלה הלטורית . המתמרדים מתקהלים על משה ועל אהרן ופותחים בדברי קקרוג על הנהגתם : "רב ל 5 ם ! כי כל העךה כלם קדשים ובתוכם ה , ' ומדוע תקגנשאו על קהל ה " ? ' ( נ . ( המתמרדים פותחים בהכרזה לטו רית מובהקת , שבאה לומר , כביכול : אין זו טענה חדשה , אלא כבר הגדשתם את הסאה . למעשה , כאילו מתפרצים הדוברים , שעמדו קודם לכן בוויכוח ממושך , ואין טענתם זו אלא המשך וסיכום לטענות קודמות רבות . בצמוד להכרזה הם מביאים נימוק מחושב ותכליתי . המתמרדים משתמשים בטיעון מקובל על אלה שהטענות מופנות אליהם . יתרה מזו , הרי משה ואהרן עצמם הכריזו מפי אלוהים : "והיי ל 1 ם קדשים לאלהיכם" ( טו , מ , ( וכנגד נימוק זה ודאי שלא יוכלו להתגונן , ולא יוכלו להתכחש לו ( גם מב...
אל הספר