ט. אני הצפונה

384 אָז מִלִּפְנֵי בְּרֵאשִׁית הסמיכות מסוג זה ציין עזרא פליישר כמאפיין סגנוני שאינו מוכר כלל 'בשירה הפייטנית, עד תקופת ספרד', ובהופעתו יש משום עדות להשפעתה של השירה הערבית 'שבה הוא תכוף מראשיתה' . 82 מנגד, לשון 'זִילָה' המשמשת כנסמך בצירוף 'זִילַת חָכְמָה', כמוה כצורה הפעלית 'זַלְתִּי', המשלימה צירוף זה, טיפוסיות במובהק דווקא ללשון הפיוט הקדום, המרבה להטות פעלים חסרים וכפולים על דרך פעלי ע"ו, 83 ובלשון שירת ספרד הקלסיציסטית לא יכירן מקומן . סיטואציית השיח בפיוט נגזרת מתשתיתו המקראית, נאום החוכמה במשלי ח . בחלקו הראשון מתארת הדוברת את קיומה הקמאי לצד האל, 'בְּסִתְרֵי סֻוכּוֹ' ( 1 ) , קודם לבריאה . בהמשך מוטעם זהותה כתורה הקמאית, שמצוותיה, 'דִּבְרֵי דָּתוֹתַיי' ( 5 ) נועדו משכבר להינתן לישראל ולהידרש על ידם : 'וּמֵאָז עֻותַּדְתִּי לִדְרוֹשׁדָּרוֹשׁ' ( 7 ) . ה'פזמון', לעומת זאת, כל כולו רצף תיאורי מרהיב ביופיו, ובלתי שגרתי בניסוחיו, שבו מציגה התורה-החוכמה את הווייתה הקמאית . הד לפרק כד מספר בן סירא, שלא הגיע עדינו בלשונו העברית, מקופל אולי בטורים הבאים ( 10 – 11 ) : גַּם בְּעוֹז גֻּודַּל...  אל הספר