102 עודד וולקשטיין עמו למרתף – שיהיה – לקברו בשום נקודה בסיפור משום שהוא מבקש לדחוק את קורבנו לתפקיד זה בדיוק : המשרת שהזדעק לרדת אל הקבר בלי שאיש ביקש ממנו זאת ; הפועֵל שאוזניו הלא – מטופחות שמעו קריאה בשמו , במקום שהקריאה לא קראה אלא בקריאה שלה עצמה . המספר מזמין את פורטונאטו לרדת למרתף היין ובה – בעת מציג אותו כמי שהתעקש בסכלותו לבוא למקום שלא הוזמן אליו : " בוא , נלך " . " לאן ? " " אל מרתפיך " . " רעי , לא ; לא אכפה עצמי על מזגך הטוב " . 79 ואחר כך : " רעי , לא . לא פגישתך היא שמטרידה אותי , אלא ההצטננות הקשה שאני רואה כי לקית בה " . 80 וכך פעם אחר פעם : ” רעי , לא " . מעבר לפיתויה של " פסיכולוגיית ההיפוך " והצגתו המקובלת של פורטונאטו כשוטה שלא השכיל לעמוד על ההזמנה הקטלנית האורבת " מאחורי " ההימנעות הדקורטיבית מההזמנה , אני מבקש להתמקד בחיזיון שהמספר מבקש לביים ; מחזה שעל במתו פורטונאטו מוצג כשוטה משום שלא שעה דווקא ל " פני השטח " של הרטוריקה , ולא עמד על אי – ההזמנה המוטחת בו שוב ושוב " בחזית " השיחה , אלא דימה לשמוע במעמקיה ) עם פרשניו יחד ( הזמנה , עניין , אובייקט ; מושא שאפשר...
אל הספר