שזה מקרוב שוחררו . שניהם חברו לתושבי מחנות העקורים שדילגו בין בירות אירופה בחיפושם אחר מדינה שתעניק להם מעמד של תושבים . להורי היה מעט מאוד במשותף, למעט זוועות אושוויץ ורגשות אשם קשים שליוו אותם כמי שהיו מעין "בוגדים" האחראים למות בני משפחתם . חתונתם, כשברקע אפר יקיריהם, הולידה נישואים שנרקמו בהם שבעה מדורי גיהינום . בגורלי נפל להיות משתתף - צופה בייסורים האינסופיים, והגיהינום הנורא הזה היה למעשה כור ההיתוך הרגשי של אישיותי . לאחר לידת עמנואל אחי ברומניה, הגיעו הורי לאנטוורפן, שם נכנסתי אני לתמונה . שלוש שנים לאחר מכן קיבל אבא הזמנה מישיבה בארצות הברית לכהן כמורה, משרה שזיכתה אותנו בוויזה משפחתית . היגרנו לברוקלין והתיישבנו בגטו של פליטי שואה . כל ימיו שימש אבא כמורה בישיבה, ואמא עיצבה בגדים בביתנו לגברות השכונה . המבוגרים במעגלנו היו כמעט כולם ממעמד סוציו - אקונומי נמוך ואך מעטים התאקלמו בתרבות האמריקאית או שלטו בשפה האנגלית . והנה ילד בוכה אבא סיפר לנו סיפורים מרתקים לפני השינה ‑ והם לא היו על "עמי ותמי" או פיות . הוא נהג לספר על האסיר שתפס גזר נוסף מסיר מרק ענקי בזמן הארוחה באושוויץ...
אל הספר