משעולים בהלכה הקראית הקדומה 151 אמר ( בנימין ) הכתוב הַחוּצָה ( דב' כה 5 ) , ניתן ללמוד ממנו שהתכוון לאחים שהם בני ט . אב אחד ואֵם אחת, מפני שהמילה 'החוצה' מעידה על מי שהם מחוץ לאחים שהם בני אֵם אחת ואב אחד, שנאמר וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת שִׁלַּח הַחוּצָה ( שו' יב 9 ) , דהיינו ששלחן מחוץ לבין האחים . כך גם אם מת בעלה, אסור שתצא 'החוצה' מבין אחיו, שנאמר לְאִישׁ זָר ( דב' כה 5 ) , כלומר לזר מבין האחים, שנאמר מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי ( תה' סט 9 ) . ואמר : לוּ היה נאמר הַחוּצָה בלבד, ולא היה נאמר לְאִישׁ זָר , היה זה מספיק, אלא שרצה שנדע שאם מת בעל הארוסה, אין היא מוּתרת לא לבני השבט ולא מחוץ לשבט . היות שאמר זָר , מתייחס האיסור גם על מחוץ לשבט, שנאמר וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר ( וי' כב 12 ) אמר ( בנימין ) : כתוב יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ ( דב' כה 5 ) , וכבר אמרנו שהוא אחי בעלהּ . י . ונסמך על הכתוב הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ ( רות א 15 ) , והואיל והאשה היא גוף האיש ובשרו, שנאמר וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד ( בר' ב 24 ) , וערפה הייתה אשת יבם ...
אל הספר