"האנחה היהודית": ביאליק ור' ישראל נג'ארה

וקנ הקהצ ט קבל 184 התיאור המגחיך של ביאליק, מה שהוא מגדיר "משונה" — דהיינו השימוש בלחנים של שירי אהבה לפזמונים דתיים — מסולף אך לא חסר בסיס . נג'ארה אינו משתמש "באותו ניגון עצמו" . הוא אכן אימץ לחנים איטלקיים, אבל התאים אותם לדפוסים מוזיקליים תורכיים וערביים . הוא היה קשוב למסורות המוזיקליות של המזרח, ואף ראה במוזיקה התורכית והערבית צינור להעברת התפילות ולהתחברות לעולמות 2 בעבורו, השימוש בלחנים הללו מוצדק עקב תפוצתם הרחבה, אך גם העליונים . משום שהם מכילים בעיניו את הרכיב הנחוץ להתגלות, בהיותם מבטאים ידע 3 מבחינה פואטית, נג'ארה מגלם היבטים חדשניים רבים : בשילוב של מילה וחוכמה . וצליל, בהתקרבות לשירה התורכית ובאימוץ לחנים של שירי עגבים . שירתו אכן שילבה את הגשמי והרוחני . הוא חיבר שירי אהבה ותשוקה רבים, וברוח התפיסה הקבלית גם יצר שילוב או זיקה בין האהבה הארצית לאהבה השמימית . פנייתו אל הקדושה היא ללא ספק בעלת גוון ארוטי ; בעבורו, התשוקה היא המרחב המחבר גלות וגאולה . השניות הזאת, מחידושיה של צפת, תרמה לתפוצה הרבה של שיריו ולשילובם המהיר הן בסדר הליטורגי הן במסורת הפייטנית החדשה שייסד . לצ...  אל הספר