פרק כ : נס באושוויץ 259 החלטתי שאני לא מזכיר יותר, לא את מה שסבלתי באותן השנים ולא את מה שנודע לי על סבלם של שרידי התופת ומחנות המוות . זה עזר להיקלט בחיי הארץ, להיות "צבר" כמו כולם . כך נהגתי עד שנת 1960 , ואז התחלתי לעבוד עם המחזאי והמשורר בן-ציון תומר על המחזה ילדי הצל . עבודה זו אפשרה לי לנקוט עמדה בקשר למושג שהיה אז כל כך באופנה, "כצאן ההולך לטבח", האשמה שהטיחו בשורדים שהגיעו מן התופת ילידי הארץ, "יפי הבלורית והתואר", 'ביד הלשון' מאת חיים חפר 260 חולם ביידיש כהגדרת חיים גורי . גם אני הייתי בעל בלורית יפה, אבל בתוכי נשאתי את התואר שריד שואה . זה פצע שלא הגליד מעולם . נהגו לקרוא לנו גח"לצים . ואז קרה המקרה שאני מכנה "הנס של זיכרון אושוויץ" . אחי היקר יוסי וירצר ניהל באותם ימים מלון בקרקוב, פולין . במלאות שנה לניהולו החלטתי להפתיע אותו, וטסתי לחגוג איתו את הסילווסטר . ראיתי בזה מעין ציון דרך בהיסטוריה של משפחתנו . שהיתי בקרקוב כל אותו סוף שבוע, וכשבאתי להיפרד ממנו במשרדו, הוא ביקש שאשב ואשמע הודעה חשובה . "מה ? " שאלתי . "מלשכת נשיא המדינה מחפשים אותך בדחיפות" . "מה פתאום ? " שאלתי ....
אל הספר